(ויש כמובן גם את שני הסוגים הנוספים)

אתר זה עולה שוב "לאוויר" כדי להעמיד דברים על דיוקם ולשפוך מעט אור על חלק משופטי ישראל, לאחר פרסום כתבות על אחד מענייניי בשני עיתונים, ומבלי שהכתבים טרחו בכלל לפנות אליי לקבלת תגובתי, ופרסמו חלקים מהחלטתו המחפירה של השופט יחיאל כשר מבית המשפט העליון ברע"א 1638/23 קירשנבאום נ' נציגות בזל 43 ת"א ואח' באתר האינטרנט של מגזין "בית המשפט" וכן באתר החדשות News1, ולאחר שאנשים שונים עשו עלי גוגל ומצאו את ההחלטות ופסקי הדין המכפישים שנכתבו עלי וכוללים שקרים פוזיטיביים חמורים, וכן מטים משפט באופן חמור מאוד, והביעו בפני דעה שלילית עלי ועל התנהלותי לכאורה.

להלן דוגמה לשקר מכוער ומתועב שנכתב בפסק הדין של השופטת סיגל רסלר זכאי (על רקע הכתבות בעיתונים הנ"ל), שחלקים רבים נוספים בו הם שקרים חמורים, מצגי שווא, והשמטת עובדות בסיסיות שהיה בהן לקבל את התביעה במלואה, וכשכתב הערעור היה מונח בפני השופט יחיאל כשר, אך הוא עצם עיניו לרווחה. שקר זה הוא רק אחד מאינספור מקרים דומים שנעשו בכלל ענייניי, וכשהוא רק קצה קצהו של הקרחון של מה שהתחולל הליך ת"א 58594-03-14, לרבות העלמה מפסק הדין של חוות הדעת המרכזית של המהנדס משה מלכה, החבלות מכוונות בזכויותיי הדיוניות והמהותיות, חבלה בחקירות הנגדיות ושלילת זכותי לזמן עדים מטעמי בניגוד חזיתי לחוק, כשמסייע בידה השופט יריב עמית. וכך כתבתי בכתב הערעור :

העניין הראשי והמרכזי הוא לא המטרדים והנזקים לי ולדירתי, אלא התנהלות לא חוקית של שופטים, בחלקה פלילית, מאורגנת, מתואמת, מכוונת, מתוכננת ושיטתית, על ידי יותר מאדם אחד (חבר בני אדם) תוך ניצול לרעה של העצמאות והסמכות השיפוטית שניתנה בידם, ותוך ניצול לרעה של החסינות המשפטית שקיימת בחוק מפני תביעות אזרחיות וכתבי אישום פליליים.

יש לזכור – שיבוש הליכי משפט היא עבירה פלילית ל פי סעיף 244 לחוק העונשין, וותחת פרק ט': פגיעות בסדרי השלטון והמשפט:

שיבוש מהלכי משפט

244. העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" – לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט.

וכך גם מחלקות כוח אדם בחברות שאליהן שלחתי קורות חיים, ומהכרות שלי עם מנהלות כוח אדם בחברות היי-טק, על כל מועמד עושים חיפוש בגוגל לקבל "Look & feel" על המועמד, ואף פונות לגורמים מסחריים לבירור כללי על המועמד.  עכשיו אני מבין למה חברות רבות לא חזרו אלי למרות התאמה של 100% למשרה כולל ניסיוני והשכלתי הרבים והרלוונטיים. לך תסביר שמדובר בשופטים שכותבים שקרים פוזיטיביים בוטים (ראו דוגמה בהמשך) בלא הנד עפעף כשמטרתם ביצוע "חיסול נורמטיבי" של אזרח תוך שהם מנצלים את משאבי המדינה, את תקציב משרד המשפטים, ואת הסמכות והעצמאות השיפוטית שניתנה בידם לנקמנות שיפוטית והגנה על חבריהם שהתנהלו בדומה כדי לתת בסיס לכאורה להנחה  (לחזקה) "אם כולם אומרים, סימן שזה נכון" – ואני רואה התנהלות זאת כתוצאה ישירה של מורשתו הקלוקלת של הנשיא הנערץ לשעבר אהרון ברק שנמנע מלפסול שופטים שפעלו כך, ונתן להם גיבוי מלא וטייח את מעשיהם.

ומפאת איסור הפרסום, לא כללתי את הדברים המחרידים שנעשו בענייני בבתי המשפט לענייני משפחה, שחלקם עבירות פליליות של ממש שנעשו על ידי שופטים, רשמים, בעלי תפקיד (כונס הנכסים, שמאי המקרקעין שהוא גם עו"ד, שהגישו תצהירים שקריים, פקידות רווחה שהסתירו עובדות מבית המשפט, אפוטרופסים שפעלו בניגוד לחובתם) ועורכי דין שפעלו בניגוד לאתיקה, כולל בבית המשפט העליון (שיבוש הליכי משפט הוא עבירה פלילית – ראו ציטוט לעיל), לרבות הטיות משפט מחרידות ואיומות, תוך ניצול לרעה של איסור הפרסום והדלתיים הסגורות, וכאילו שהחוק והוראות המחוקק חסרות כל ערך ובגדר המלצות בלבד, שלא לדבר על יישום חד צדדי של עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי משנת 2018 (הוחלו ב-2021 וגרמו נזק רב לבעלי הדין), שניסיוני רב השנים מוכיח שהן מיושמות רק כנגד בעלי הדין ולעולם לא כנגד הפרות בוטות שלהן על ידי השופטים, וכאילו שכללי האתיקה לשופטים וכללי האתיקה לעורכי דין חסרי כל ערך, וכשהבקשות לביטול איסור פרסום נדחו ללא כל הנמקה בשורה-שורה וחצי חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי, ומבלי להזכיר בכלל את טענות הצדדים כהוראת תקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, מן הסתם כדי להסתיר מעין הציבור את שהתחולל בהליכים ובערעורים – זלזול מוחלט במחוקק ובהצהרתם אמונים ע"פ סע' 6 לחוק יסוד: השפיטה, ותוך הרגשת עליונות וכוח מוחלטים. את מה שאינו תחת איסור פרסום התחלתי להעלות לאתר זה.

"המערכת המשפטית עושה שימוש בכוחותיה הייחודיים על מנת להגן על עצמה ועל חבריה, בנסיבות בהן היא עצמה לא הייתה עושה שימוש בהעמדה לדין בהקשרים אחרים".

 

השופט יחיאל כשר, הוא וכל שאר 9 שופטי העליון שדנו בענייניי – הנשיאה אסתר חיות, ניל הנדל, דפנה ברק ארז, עוזי פוגלמן, נועם סולברג, דפנה ברק ארז, חאלד כבוב, יעל וילנר, דוד מינץ, ורשמיו, למשל, ליאור משאלי שלומאי ומורן יהב, רואים שופטות ומפקחות על המקרקעין של הערכאות דלמטה, כותבות שקרים פוזיטיביים, ושופטת מחוזית, שרה דותן, מפברקת דברים בפרוטוקול, ושופטות שלום כותבות שקרים, וכונס נכסים שמונה ע"י ביהמ"ש משקר בלי בושה ומגיש בקשה שקרית נתמכת בתצהיר שקרי, ושמאי מקרקעין שגם הוא מונה ע"י ביהמ"ש משקר בלי בושה והגיש גם הוא תצהיר שקרי, למרבה האירוניה העצובה, הגיש לשופטת עידית בן דוב ג'וליאן שבעצמה כתבה שקרים לרבות בפרוטוקול הדיון, ומומחים אחרים, לרבות מטעם בית המשפט, משקרים בחקירתם הנגדית, מגישים חוות דעת שקריות שנסתרו ע"י חוות דעת אחרות בעניינים שלא יכולה להיות עליהן מחלוקת, וצדדים שכנגד משקרים בלי בושה, הן בתצהירים והם בחקירה נגדית, והוגשו לכך ראיות, מגישים תצהירים שקריים וראיות מזויפות – שופטים ורשמים של בתי המשפט המחוזיים מטים משפט (ע"פ הגדרת תנועת משפט העם) – סיגל רסלר זכאי, רחל ערקובי, שרה דותן, צבי ויצמן, ורדה פלאוט, צביה פפקין, אביגיל כהן, עופרה צ'רניאק, מיכל נד"ב, אבי סתיו, חנה קיציס, שאול שוחט, מיכאל תמיר, לימור ביבי, הרשמת הדסה אסיף, וזאת רשימה חלקית, (ראו בעמוד הליך נזקי הרטיבות) ומבית המשפט השלום – עידית בן דוב ג'וליאן, שירלי שי, מלכה ספינזי, אפרת בוסני, אמיר ויצנבליט, טל חבקין, יריב עמית, משה סובל מהשלום בת"א, דורית קוברסקי, יאיר דלוגין, עידית ברקוביץ (אז שלום ת"א, היום מחוזי תל אביב), והמפקחות על המקרקעין אביטל שרייבר (מהתיק שניהלה בענייני נעלמו שני תצהירי העדות הראשית שלי ובקשה קריטית), מירה אריאלי, אושרת ארפי מוראי (שכתבה שקרים פוזיטיביים, ומהתיק נעלמו 5 בקשות שלי' וכשאמרה בדיון שנתנה החלטה בבקשה שלי אך לא נתנה, והשופטת לימור ביבי מביהמ"ש המחוזי טייחה את כל מעשיהן של אביטל שרייבר ושל אושרת ארפי מוראי, למשל, בפסה"ד 6477-12-24 שניתן לאחרונה, שניתן לכנות אותו "פס"ד ספגטי" בדומה לכינוי "קוד ספגטי" מתחום הנדסת התוכנה, תוך התעלמות מוחלטת מבקשה לקבלת ראיות נוספות בערעור שהופכת את כל פסה"ד, שממילא הטה משפט כאילו אין מחר, ולא לפני שביטלה את הדיון בערעור ימים ספורים לפני קיומו המתוכנן, מן הסתם כדי למנוע ממני לסתור כל נימוק וכל טענה שתעלה, ולאחר שכשבוע-שבועיים לפני הדיון הגשתי לה בקשה מפורשת שלא תפעל כך, ושלא תעלה טענות שלא ניתנה לי ההזדמנות להגיב לה – ואלו רק חלק מהמקרים החמורים שעשתה השופטת לימור ביבי בהליך זה, הנוספים על מקרים חמורים שעשתה בערעורים קודמים בענייניי בהם דנה, וכשהליך זה הוא תולדה ישירה של הטיות משפט בערעור קודם בו דנה, שהעניין העיקרי בו היה הטיית משפט חמורה של המפקחת על המקרקעין אביטל שרייבר שמנעה ממני את גילוי המסמכים של הנציגות והמתחזק, בנימוקי קש וגבבה חסרי כל בסיס עובדתית ומשפטי, ובמיוחד מסמכי החשבונות והפרוטוקולים של אסיפת הדיירים – ובערעור, השופטת לימור ביבי עברה מסמך מסמך ודחתה את גילויו בניגוד מוחלט להלכות בית המשפט העליון המורה על גילוי נרחב – ואולם מגילוי החשבונות השופטת לימור ביבי התעלמה לחלוטין, ואף פסקה בניגוד מוחלט להלכות בית המשפט העליון ולדיני הראיות תוך התעלמות מוחלטת מטענותיי ומהלכות בית המשפט העליון – ושעה שידעה שהגנתי נשענת על גילוי החשבונות ודרושים להוכחת טענותיי. ולכן, נאלצתי להגיש את ההליך האחרון לגילוי מסמכים, ואכן התברר שמחשבון הנציגות חסרות ראיות תשלום על מינימום כ-90,000 ש"ח), וכן רשמות ההוצאה לפועל יעל טימנס, דיקלה קליין יונה, ויעל מרקוביץ קינן ועוד מותבים רבים נוספים שפשוט אינני זוכר את כולם עכשיו .

ונשיאת ביהמ"ש העליון אסתר חיות יודעת על הכל, והגשתי לה בקשה להעביר את כל הערעורים שלי ממחוזי ת"א למחוזי ירושלים אך היא דחתה את הבקשה, ואף גיבתה את השופטת שרה דותן אותה ביקשתי לפסול, לרבות בגלל שהיא כתבה תדיר שקרים בכל 4 הערעורים שלי בהם דנה (ראו סע' 8 בפסק הדין ע"א 6570/20) וכשנשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א גלעד נויטל ונשיא בימ"ש השלום מרכז מנחם מזרחי (וסגניתו, שכרגע אינני זוכר את שמה), וקודמתו השופטת עינת רון המנוחה, ונשיא בימ"ש המחוזי בת"א לשעבר איתן אורנשטיין, וסגן הנשיא לערעורים אזרחיים שאול שוחט ממחוזי ת"א – כולם ידעו, אך כולם שותקים ועוצמים עיניהם לרווחה.

ולמי שחושב לעצמו "אבל אני מכיר את השופט/ת הזה/זאת, הוא/היא דווקא בסדר", אפנה למאמרו של עו"ד נתי רון, "ברוך שפטרנו" (2004) שבעמוד 178 בספר "של מי הבית הזה", בו מתאר עו"ד נתי רון את מזגה והתנהלותה של השופטת לשעבר דליה דורנר כשופטת בית המשפט המחוזי אל מול התנהלותה לאחר שמונתה לשופטת בית המשפט העליון.  תעשו לעצמכם טובה – קנו את הספר וקראו אותו כריכה-לכריכה – ותבינו הרבה מאוד על מערכת המשפט, וגם אתם תשאלו את עצמיכם "של מי (לעזאזל) הבית הזה"? האם למחוקק ולחוקיו יש בכלל ערך במדינה הזאת אם השופטים מצפצפים על המחוקק ועל חוקיו? ומיהו המחוקק? אנחנו, הציבור, הרוב שהחליט מהן הנורמות שינחו את המדינה.

חלק מהשקרים שנכתבו בענייניי מתועבים ממש, ונכתבו בידיעה ובזדון ברור כדי לפגוע ולגרום לנזק חמור  – למשל ראו בהמשך את שקריה של השופטת סיגל רסלר זכאי בפסה"ד ת"א 58594-03-14 (שרצוף כולו בשקרים ובהטיות משפט והעלמת עובדות והצגת תמונה עובדתית ומשפטית מעוותת לגמרי, ולא בכדי השופט יחיאל כשר מביהמ"ש העליון בחר להעלים עובדות וטענות ונימוקים מהותיים שלי, ולהציג עובדות וטענות באופן הגורם לתמונה עובדתית ומשפטית מעוותת לגמרי), וזאת דוגמה אחת מאינספור מקרים חמורים, כולל בבית המשפט העליון עצמו (למשל, של השופט ניל הנדל – ראו בהמשך ובתיאור הליך נזקי הרטיבות).  המתואר באתר זה הוא רק קצה קצהו של הקצה של קצה הקרחון – מדובר בעבירות חמורות מאוד שעשו שופטים בענייניי, כולל בבתי המשפט לענייני משפחה שם הכל נעשה במחשכים ובחדרי חדרים תוך ניצול לרעה של איסור הפרסום והדלתיים הסגורות ותוך דחייה בניגוד חזיתי לחוק ולפסיקה של כל הבקשות של לביטול איסור פרסום, ללא כל הנמקה וללא כל סיבה נראית לעין למעט הרצון והכוונה שהמעשים החמורים של שופטי ביהמ"ש השלום, המחוזי והעליון לא יוודעו בציבור. 

לא חסרים מקרים חמורים מאוד. ראו למשל את התנהלותו החמורה של השופט יהורם שקד בשתי כתבות תחקיר, הראשונה בעניינו של האזרח חיים איכר, והשנייה בעניינו של האזרח דקל חלפון. ועדיין, מה שקרה בענייניי חמור פי שבעים ושבעה.

אני ממליץ שוב לקרוא כריכה-לכריכה את ספרו של עו"ד יראון פסטינגר, "של מי הבית הזה", המתאר ומפרט מפי עורכי דין ומלומדים דברים מחרידים שנעשו עוד לפני כ-20 שנה והתנהלות זאת נמשכת עד היום. ממליץ להתעמק במאמריהם של פרופ' רות גביזון המנוחה, פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' יעקב נאמן, ועו"ד בן דרור ימיני ושל עו"ד אריה מרינסקי "על שופטים, על עיתונאים ועל אורחות חיים" ובמאמרו של עו"ד נתי רון "ברוך שפטרנו" לקראת סוף הספר.

מאמרה של פרופ' רות גביזון המנוחה שבספר מהווה לכשעצמו עדות באשר לסיבה אפשרית להתנגדותו של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרון ברק, למינויה של פרופ' רות גביזון כשופטת בבית המשפט – לדעתי היא עולה עליו בכל מדד אפשרי, ויתכן שהוא לא רצה מישהי שתעפיל עליו ביכולותיה ותעמיד בצל את התדמית והיוקרה מהם נהנה  אהרון ברק באותם הימים – תדמית ויוקרה שלימים נפגעו אנושות כשהציבור והמחוקק הבינו לנזק הרב שאהרון ברק גרם למערכת המשפט, לאמון הציבור במערכת המשפט, למוסדות המדינה ו לציבור עצמו – וקריאות באשר לנזק זה עולים עוד ממאמריהם של המוזכרים למעלה, שנאמרו עוד בשנת 1999 עד 2006.

כתבה מיום 30.6.2010, עיתון "הארץ", כל הזכויות שמורות לעיתון "הארץ" ולכתב תומר זרחין.

 אני לא יודע מי כתב את השקר הנורא הזה, השופטת סיגל רסלר זכאי או העוזרת המשפטית שלה. ניסיתי לברר, אבל השופט יריב עמית סירב לבדוק וליידע אותי כזכותי לדעת מי כתב את השקר, ואף פסק לי הוצאות בסך 1000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. השופט יריב עמית היה מעורב בעוד כמה  החלטות ופסקי דין שמטים משפט בענייני  – למשל, הקצבת 5 דקות לחקירה נגדית של עד שהוכרז עוין, כשברור לי ולדעת עורכי דין נוספים שזה לא מספיק, וכשלדעתי, הדבר נועד להכשיל את החקירה. מי שחקר נגדית עד מתחמק או עד מטעם או עד לעומתי, ובמיוחד עד שהוכרז עוין, יודע וצריך לדעת, ובמיוחד השופט יריב עמית שאמור להיות גם עו"ד מנוסה, ש-5 דקות מספיקות בקושי לשאלות הראשונות שאינן אלו שמתמקדות בעובדות הנדרשות לבירור, אלא שאלות שמטרתן לקבל מהעד תשובות שבשלב מאוחר יותר ימנעו מהעד לחזור בו או כדי להביא לסתירות בדבריו, ראו למשל את קטע הווידאו הזה מתוך הסרט A Few Good Men על דרך ניהולה של חקירה נגדית טובה יחסית,  או למשל דחיית ערעור ופסיקת הוצאות בסך 10,000 ש"ח בגין איחור של כ-20 דקות לדיון בגלל מעבר לשעון קיץ, כשהפסיקה של בית המשפט המחוזי כבר קבעה שבמקרה זה יש לקבוע דיון נוסף, אך במקום לקבוע דיון אחר ולחייב בהוצאות המקובלות ועוד, וכשלדעתי וע"פ המסקנה אליה הגעתי מפסק הדין שנתן, הוא רצה לוודא שאגיש ערעור (אעלה את פסק הדין בהמשך), וכשבבית המשפט המחוזי סביר שהערעור יופנה לשופטת (עמיתה) שרה דותן, שכמובן תדחה את הערעור תוך ניגוד עניינים חריף והנמקה סותרת פסיקה במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע, תוך התעלמות מוחלטת מהפסיקה, כמו שאכן קרה. בגין ניגוד העניינים של השופטת (עמיתה) שרה דותן פניתי לנשיאה חיות ולוועדה למינוי שופטים ולנשיא ביהמ"ש המחוזי, ולמרות שפניתי מספר פעמים לנשיא נויטל ולסגן נשיא שאול שוחט שלא להעביר ערעורים שלי לשופט (עמיתה) שרה דותן בנימוק שהיא מטה משפט בכל ענייניי, כפי שהוכח שוב. אגב, השופט יריב עמית מונה לנשיא בתי המשפט מחוז דרום.  ואגב, זה לא שהשופט יריב עמית לא יכול או לא יודע לכתוב פסק דין ו/או לנהל הליך כחוק – ראו את פסק הדין שנתן בעניין תביעת הדיבה של ראש הממשלה נתניהו כנגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. אני לא בטוח שהייתי מסכים עם כל חוות דעתו של השופט יריב עמית, אבל זאת לא הנקודה.

יהיה מי שיהיה זה או זאת שכתב את השקר הנורא לעיל, מה שברור הוא שהוא לא נכתב בדיון, אלא במשרד, כשעל הכותב אין לחץ של דיון עם אולם מלא עורכי דין ובעלי דין, כשהוא יכול ואמור לבדוק את טענותיו, בזמנו, ולמעשה בכל זמן אפשרי. חתן פרס הנובל דניאל כהנמן, כתב בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" את הפרק "הבקרית העצלה" (ראו תקציר). בה הוא מתאר כי בראשינו יש שתי מערכות חשיבה, הראשונה נוטה לטעויות כי היא חסכונית ולא דורשת חשיבה (מסוג הטעויות שנניח קורות בזמן דיון), והשנייה מצריכה חשיבה, מבקרת את הראשונה, ונכנסת לפעולה כשמשהו "לא מסתדר". ונניח שהשופט לא יכול או לא רוצה להבין שיש לו טעות, פניתי עשרות פעמים לשופטים כדי שיתקנו את טעותם, ותשובתם "לך תערער". שופט שפניתי אליו והפניתי אותו לטעויותיו כבר לא יכול לטעון שהוא לא שם לב או לא ידע – אלא מדובר בהטיית משפט, ובמיוחד כשהפסיקה מאפשרת לו לתקן את טעויותיו, ובמיוחד כשמדובר בשקר פוזיטיבי חמור או בהתנהלות המנוגדת חזיתית Contra Legem לחקיקה, ו/או לפסיקה. 

להלן דוגמה להחלטה שאי אפשר לטעון שהיא תוצאה של פעולת "הבקרית העצלה", ולכן מהווה הטיית משפט עם יסוד נפשי מלא ע"פ סע' 20 לחוק העונשין: בהליך שהיה לי לאחרונה בפני השופטת מלכה שניאור ספינזי מבית משפט השלום בתל אביב, היא עשתה דברים מזעזעים בעניין בקשתי להקלטת הדיונים. על כך אכתוב בנפרד. בינתיים אציין, כי ביקשתי בקדם המשפט להקליט את הדיונים בהליך. השופטת ידעה ו/או הייתה אמורה לדעת (בית המשפט מוחזק כיודע את הדין) סעיף 68ב' לחוק בתי המשפט המצווה עליה לאפשר את הקלטת הדיונים. סביר שעל פי טענותיי בדיון בעניין הדין הפרוצדורלי והדין המהותי, השופטת הניחה שלא תוכל לדחות את הבקשה בהחלטה בדיון כפי שדחתה אותה בהחלטה בכתב  – שכן החוק מאוד נחרץ בעניין, ואף נוקט בלשון ציווי – "יאפשר זאת בית המשפט", וכפי שאמרה השופטת (עמיתה) שרה דותן בדיון באחר הערעורים שלי בהם דנה – היא אמרה שהיא מאפשרת להקליט דיונים כי "לצדדים אין מה להסתיר וגם לא לבית המשפט" (אני לא זוכר בדיוק את הנוסח, אעדכן בהמשך). השופטת ספינזי נמנעה מלתת החלטה וביקשה ממני להגיש בקשה בכתב. למה? לא נדע. לדעתי, כי היא התכוונה מלכתחילה לדחות את הבקשה בניגוד לחוק ובניגוד לפסיקה, ועוד שבדיון בעל פה אוכל לסתור כל טענה ולמנוע ממנה להטות משפט, ולהפריך כל טענה שתועלה, הן ע"פ החקיקה והן ע"פ הפסיקה, ובמיוחד את טענותיו של ב"כ הנתבעים, עו"ד מיכה צמיר, שהיו חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי, כפי שאכן העלה בתגובתו לבקשתי, ועל הדרך, גם לחייב אותי בהוצאות. ואם אבקש ממנה לתקן את החלטתה כי החוק והפסיקה אומרים הפוך, אז היא כבר תיתן את ההחלטה השגורה "בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו. התובע מופנה לערעור" (או משהו בסגנון). כפי שטענתי כאן, זאת שיטה ידועה להטיית משפט. ואכן כל מה שצפיתי קרה – השופטת מלכה ספינזי נתנה החלטה מזעזעת המטה משפט באופן חמור ואף חייבה אותי בהוצאות כבדות. היא ציטטה פסקה שלא קשורה לכלום מהחלטה של ביהמ"ש העליון שדנה בכלל בשאלה אם פרוטוקול הדיון יהיה הפרוטוקול המוקלד או תמלול הקלטת הדיון – מה הקשר לבקשתי? לא נדע. וכך, השופטת מלכה ספינזי הכניסה לפי טענות שבכלל לא טענתי אלא בכלל ההפך, לפיה משתמע כי ביקשתי שתמלול הקלטת הדיון תהיה פרוטוקול הדיון שעה שטענתי בכלל הפוך – שממילא יהיה פרוטוקול מוקלד וכי ההקלטה היא רק לצורך קיומה של ראיה אובייקטיבית עליה ניתן להסתמך כשיש מחלוקת אם דברים נאמרו או לא, והאבסורד הכי גדול – היא דחתה את הבקשה ע"פ טענות אלו שהכניסה לפי.  צריך להיות ברור שאין כאן החלטה שגויה ע"פ "הבקרית העצלה" אלא מהלך מושכל, מתוכנן, שיטתי, מחושב, מכוון, בו שופטת יושבת בלשכתה וחושבת איך לדחות בקשה בניגוד מוחלט לדין, שלא לומר כדי לאלץ בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור. תמיכה לכך היא החלטתה בבקשתי לשופטת מלכה ספינזי שתסביר איך היא הבינה מדבריי בנכתבו בבקשתי את ההפך המוחלט, וכצפוי הגיעה ההחלטה בסגנון "בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו. התובע מופנה להגיש ערעור", כשהיא יודעת במה כרוך ערעור (טרחה רבה בכתיבת כתב ערעור, תשלום אגרה גבוהה, הפקדת עירבון של 15,000 ש"ח וכו', ממש כמו שפעלה הרשמת הדסה אסיף מבית המשפט במחוזי בתל אביב, ועל כך אכתוב בנפרד). לגבי התנהלותה החמורה של השופטת מלכה ספינזי אתייחס בנפרד. נעשו בהליך דברים חמורים מאוד. לעולם לא אשכח את אותו דיון שהופעתי בפניה. יצאתי ממנו עם טראומה קשה. לא האמנתי שאני שומע אמירות וטענות כאלו משופט בישראל, וכמובן שהפרוטוקול לא שיקף את שנאמר ואת שהתרחש בדיון, כהוראת סע' 68א(ד) לחוק בתי המשפט, ולכן הגשתי בקשה לתיקון הפרוטוקול, שכן נכתבו בו דברים לא נכונים ואף סותרים. השופטת ספינזי דחתה את בקשתי, ולמיטב זכרוני – גם תוך חיוב בהוצאות כבדות – אבדוק ואעדכן.

אני קורא לאקדמיה הישראלית להתחיל לחקור ולכתוב עבודות בעניין הטיות המשפט במדינת ישראל. באמצע שנת 2019, כשראיתי את הטיות המשפט המחרידות והמזעזעות של השופטת סיגל רסלר זכאי (וההליך הנוראי והטראומטי שעברתי אצל השופט מיכאל תמיר, שלדעתי הטה משפט באופן חמור באותה מידה, ונראה שלא רק אצלי), החלטתי לעשות דוקטורט במשפטים בנושא הטיות המשפט במשפט הישראלי, ושלחתי לכמה עשרות את הצהרת הכוונות שלי לעבודת הדוקטורט "הטית משפט בישראל" (doc, pdf) למעט אחד, כל אנשי האקדמיה אליהם פניתי נמנעו מלהנחות מחקר בתחום, ואני מניח כי הדבר נעשה מתוך הנחה כי הדבר יחסום בפניהם משרות שיפוט בעתיד (מחוזי, עליון). אם כי לגבי לפחות שניים, ניתן להניח שאין זה בגלל שהם נשאו עיניהם למשרת שיפוט, פרופ' דניאל פרידמן, ופרופ' רות גביזון המנוחה – שניהם ענו לי ואמרו שהנושא חשוב ומעניין אבל הם פרשו וכבר לא מנחים דוקטורנטים. היה מנחה אחד מהאוניברסיטה העברית שהסכים להנחות אותי, ונפגש איתי, ואולם דיקאן הפקולטה דרש שאעשה תואר שני במשפטים, ולזה לא הסכמתי, (א) כי כבר יש לי תואר שני בהנדסת חשמל (ב) לא מצאתי טעם בלמוד עוד קורסים על חקיקה ופסיקה שהשופטים מתעלמים מהם במסגרת הטיות המשפט החמורות שהם מבצעים, ומתגלים כחסרי כל ערך מהותי. אולי זה מסביר מדוע במשך 70 שנות המדינה, אף מלומד לא ניהל מחקר אקדמי בנושא ממוקד זה, כשהטיות המשפט בישראל זועקות לשמיים (למי שמתעמק ומברר או חווה בעצמו, ולא מסתפק בקריאת כתבות בעיתונים כמו אלו בעניין החלטתו של השופט יחיאל כשר בענייני לעיל), וכשמצופה מהאקדמיה ליושר ויושרה אקדמיים גם בעניין זה.

כל סטודנט למשפטים שומע כבר בשבוע הראשון ללימודיו את המשפט "לבית המשפט אין חרב ואין ארנק".  אולם בית המשפט יכול לבצע לאדם חיסול נורמטיבי, כמו שעשו ועושים לי, ולרבים נוספים איתם דיברתי, חלקם החליטו לעזוב את המדינה. מספיק לקרוא את פסק הדין בעניינם של בני הזוג סימון (ע"א 1062/20, docx, pdf) כדי להבין איך בית המשפט יכול לחסל אדם נורמטיבית, כי מי שיקרא את פסק הדין יחשוב מי-יודע-מה איזה "בלגניסטים ומטרידנים" הם בני הזוג סימון, אבל אני מניח שעשו להם מה שעשו לי, ועדיין עושים – והמתואר באתר זה הוא קצה קצהו של הקרחון – לאחר שעד היום הידיינתי, בכתב ובעל פה, בפני כ-70 מותבים שונים (כ-10 שופטי עליון (אסתר חיות, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, נועם סולברג, יעל וילנר, דוד מינץ, נועם סוברג, דפנה ברק ארז, חאלד כבוב, יחיאל כשר, ורשמות בית המשפט העליון, ליאור משאלי שלומאי, קרן אזולאי, ומורן יהב, ושופטי מחוזי, שלום, מפקחים על המקרקעין, רשמי הוצאה לפועל), וכולם התנהלו באופן זהה (למעט קרן אזולאי והשופט כבוב שעדיין לא קראתי את ההחלטה האחרונה שנתן בענייני בגלל חוסר זמן, ואולי עוד רשמת שאני לא זוכר את שמה כרגע) – דבר שהוביל אותי למסקנה שמדובר בהתנהלות לא חוקית, מתואמת, מאורגנת, שיטתית, מכוננת ומתוכננת תוך ניצול לרעה של העצמאות והסמכות השיפוטית שניתנה בידם. לכן, השופטים נזעקים כל כך כשמנסים לבקר את  התנהלותם – "התקפה על בית המשפט" עולה הזעקה בכל פעם שמישהו "מצייץ" דבר ביקורת על התנהלותם. 

את האמור כאן זועקים אינספור בעלי דין ברחבי המדינה, ובמשך כמה עשורים (ראו בהמשך בעניין עורך הדין שמחה ניר), אולם הציבור שלא חווה מעשים מחרידים כמו אלו שחוויתי לא מסוגלים להאמין שכך הם פני הדברים. הציבור שלא עבר דרך בתי המשפט פשוט לא מסוגל להאמין, וברוב המקרים הוא גם לא מבין בפרוצדורה, ולא מסוגל להבין, ובוודאי שלא להאמין, ששופטים מטים משפט ע"י השמטת עובדות וטענות ומניעה מהגשת ראיות שיש בהן להפוך לחלוטין את ההכרעה, וכותבים שקרים בהחלטות ובפסקי דין כדי להתנכל לבעלי דין. "למה שיעשו כך? למה דווקא נגדך? כולם כותבים כך, אז כולם טועים? כולם חברו נגדך? מה האינטרס שלהם?". קשה מאוד להסביר ולשכנע אנשים שלא עברו בבתי המשפט. אלו שכן, מייד מתפרקים מולי ואומרים "כן, גם לי זה קרה". מדד אמון הציבור בבתי המשפט בשפל חסר תקדים, ולא בכדי. 

התשובות הן רבות ומגוונות, וכולן תקפות ושרירות. מערכת המשפט והשפיטה היא קבוצה סגורה, והעניינים עוברים בינם לבין עצמם בקלות ובמהירות, ובמיוחד בעידן האינטרנט, והאימיילים והאירועים החברתיים שיש בבתי המשפט כמו בכל מקום עבודה אחר – את שיחות המסדרון לא המציאו בהייטק, ולא בבתי החולים, ולא במסדרונות הפרלמנטים של פעם, הם קיימים בכל אירגון גדול.

השופטת שרה דותן נפסלה פעם על ידי השופט ברק כי נודע על קשר כלשהו אפשרי שהיה בו חשש לפגימה בהליך. לאחר מכן היא כתבה אימייל לחבריה השופטים וניסתה להסביר וכו'. לעולם לא תדעו מה עובר בין השופטים, אבל עובר.  הסרטון הבא לקוח מסרט המבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בארצות הברית,A Few Good Men (מומלץ מאוד), ואני מאמין שמשקף גם את המתרחש במערכת המשפט שלנו,  לאור התנהלותם הזהה של כ-70 שופטים בענייני (בית משפט בתוך בית משפט). הסרט מתאר סיפור לפיו מפקד יחידת מארינס בארצות הברית הוציא פקודת Code Red לא חוקית בעליל להתעמרות בחייל, וכתוצאה הוא מת. שני החיילים שגרמו למותו הואשמו ברצח, אבל זוכו לאחר שמפקד היחידה הודה בחקירתו שנתן את הפקודה – לא לפני שהוא, וכל הפיקודים מתחתיו פיברקו ראיות ושיקרו בבית המשפט כאילו אין מחר.  לכל התמימים שחושבים שזה קורה רק שם, מספיק לקרוא את הספרים שאיזכרתי כאן כדי להיווכח שאנו לא ממש "אור לגוים".

אני יודע על עוד בעלי דין רבים שחוו ונפגעו על ידי הטיות משפט חמורות בדומה לאלו שעשו בכל ענייניי. אני חוזר ואומר – אני יודע שאת הטראומה הנוראית והאיומה שחוויתי אצל מירה אריאלי, המפקחת על המקרקעין לשעבר בתל אביב,  חוו עוד אנשים. למשל, עורך הדין גיא מויאל סיפר לי על חוויה דומה.

חבל – כי אני יודע שיש שופטים מצוינים, מסורים, אנשי צדק ומוסר, שאומרים וכותבים אמת, ומתייחסים ביראת כבוד אמיתית לכוח הרב שניתן בידם. חבל, באמת חבל. אבל אני מניח שהם יודעים שבישראל קים "בית משפט בתוך בית משפט", וכי יש שופטים שאינם כמותם, אבל המינוי כבר נעשה, ואנו, הציבור, תקוע עם אותם שופטים עד פרישתם, והדברים מוסתרים מעין הציבור, והציבור עייף (אין יום שעובר בלי שערורייה פוליטית חדשה), ולא ישקיע את הזמן לבדוק ולחקור וללמוד.

השיטה אותה זיהיתי בכל ההליכים שאני מנהל בשנים האחרונות היא זאת – השופטים פוגעים בכוונה תחילה בכל הזכויות הדיוניות והמהותיות שלי החל מתחילת ההליך, ומאלצים אותי להגיש בקשות וערעורים להגנת זכויותיי. אבל לא טעויות שניתן לומר שנעשו מסיבות של חוסר תשומת לב או העדר עיון מספיק בפרטים, אלא דברים מכוונים ובזדון ברור – למשל, התעלמות מעתירה מרכזית שבקשה שמהווה למעשה את לב הפניה לבית המשפט, או תוך ציון הטענה אבל ללא כל דיון וללא כל הנמקה, אלו במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – התעלמות מוחלטת. וכך במהלך כל ההליך, דוחים כל בקשה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות והטענות והנימוקים שבבקשה, ולעיתים תוך כתיבת דברים הפוכים לחלוטין לטענות שבבקשה – כך למשל פעלה לאחרונה השופטת מלכה ספינזי בעינייני בתיק ת"א 1058-10-23 קירשנבאום נ' לוי.  ראו בהמשך.   ובסוף ההליך, השופט כותב שסרבלתי את ההליך, ומחייבים אותי בהוצאות. ברור שמדובר בהטיית משפט חמורה. מי שעשו כך באופן נרחב היו השופטת סיגל רסלר זכאי, המפקחת על המקרקעין אביטל שרייבר, המפקחת אושרת ארפי מוראי, השופטת מלכה ספינזי, ועוד.

אני זוכר את השינוי בהבעות הפנים של כל מי שישב איתי וסיפרתי לו את התנהלות השופטים בעניניי – איך מבטם מלא הספקנות והזלזול ב"בכיין שיושב מולם ומספר להם סיפורים על שופטים שכותבים שקרים ומטים משפט" הפך למבט נדהם וכועס. אני זוכר מישהי מאזור מגוריי שפשוט לא הצליחה לתפוש את מה שאמרתי לה. או למשל, ראש הצוות באחד ממקומות העבודה בהם עבדתי – היא בסביבות גילי, ולקחה אותי טרמפ הביתה כי היה לי פנצ'ר באופניים. התפתחה שיחה שהגיעה גם לכך שאני חוזר איתה מהעבודה מאוחר בגלל השלמת שעות עקב היעדרויות רבות שלי מהעבודה בגלל הליכים משפטיים שנכפים עלי, וסיפרתי לה שהשופטים מתנכלים לי, וכי שופטים כותבים שקרים בהחלטות ופסקי דין. היא אמרה לי "אני לא מאמינה לך". שאלתי אותה "ואם אני מוכיח לך?", ותשובתה, שחרוטה לי בזיכרון, הייתה "גם אם תוכיח לי, לא אאמין לך". אגב, היא בוגרת תארים ראשון ושני בהנדסת חשמל מהטכניון, כלומר, בהחלט לא מישהי שלא מסוגלת להבין דברים מורכבים. באמת אישה חכמה מאוד. 

הוותיקים שבינינו זוכרים את פרשת הרב עוזי משולם וילדי תימן החטופים. בימים ההם של תחילת הפרשה, התקשורת והמדינה עשו הכל כדי להציג את הרב עוזי משולם כתימהוני ולא נורמאלי, שאסף סביבו חבורת פורקי עול "פוחזים". "ילדים גנובים?! פה בישראל? הוא השתגע?". המדינה ושלוחותיה עשו הכל כדי להכפישו ולהציגו באור שלילי, כי ידעו ו/או חששו שבדיקה רשמית תחשוף את אחת המורסות הכי מוגלתיות של השלטון הישן והמסואב של קום המדינה. הרסו את חייו, הן בתקשורת והן בבתי המשפט והן ברשויות החקירה והאכיפה. עשו לו "חיסול נורמטיבי" על מלא, כמו שיודעים לעשות במדינת ישראל – קראו את הספר "של מי הבית הזה" של עוה"ד יראון פסטינגר. קריאת חובה. היום, כולם יודעים שהרב עוזי משולם צדק, וכי נעשה לו ולהורי הילדים החטופים עוול גדול.

מה שמעניין הוא, ששני שופטים בפסק הדין של בני הזוג סימון (ע"א 1062/20 pdf, docx), השופט ניל הנדל והשופט נועם סולברג, לדעתי היטו משפט גם בעניניי באופן שלדעתי מציג באופן מובהק את הניצול לרעה של העצמאות והסמכות השיפוטית שניתנה בידם, אבל הציבור לא מודע כלל למה שמתרחש בהליכים בבית המשפט העליון שאינם במוקד ההתעניינות הציבורים והעולמית – כמו למשל בג"צ הסבירות, בג"צ הנבצרות, סכסוכים תקשורתיים מפורסמים (פרשת תינוק המריבה, פרשת הביציות של רותי ודני נחמני) ועוד רבות מאוד. מספיק לקרוא את ספרו של עורך הדין יראון פסטינגר "של מי הבית הזה" (למשל, את הפרק "הורדת זקיף" בעמ' 59), ואת ספרו של עורך הדין דרור חוטר ישי "הכוח ממכר", ואת ספריו של עורך הדין ד"ר שמואל סעדיה, ועוד רבים מאוד, כדי להבין שמשהו מאוד חמור עבר וקורה בבתי המשפט של מדינת ישראל.  זאת חוכמה קטנה לעשות עבודת שיפוט נאותה כשעיני כל הציבור והעולם מכוונות להליך וסוגיה תקשורתיים מסוימים, זאת חוכמה גדולה לשמור על משמעת ומקצוענות גם בתיקים של אחרון מפשוטי העם. 

תראו (!) את כתבת התחקיר "מעל החוק" של תאגיד השידור "כאן 11" במסגרת התחקירים של התוכנית "זמן אמת". 

ראו גם בקטע הווידאו הבא שכותרתו: "ישראל נשלטת ע"י מערכת משפט מאפיונרית" – עם סימן מזהה roza_5244 באינסטגרם, כנראה עורכת דין (אינני מכיר אותה). אגב, בקטע הווידאו הדוברת מתארת את התרשמותה מפרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן. כמו כן, היא מדברת גם על פרשת רות דוד ואומרת שפרשת רות דוד "לא תגמר לעולם". ראו את הסרטון הבא, ודבריו של טום קרוז בזמן 3:35 לסרטון – "I just Know Too Much", וניתן להבין ולהניח שאם רות דוד תתחיל לספר מה שהיא יודעת, היא כנראה תהיה תהפוך לעדת מדינה. לדעתי זאת גם הסיבה ששופט לא יכתוב את האמת על הטיות המשפט של חברו, כי הם יתחילו לפתוח את הפה אחד על השני – לכן כולם ממשיכים את העניין, גם אם הם לא רוצים, ומתחמקים מלדון לגופו של עניין – ממש כמו השופט יחיאל כשר, נועם סולברג, אסתר חיות, עוזי פוגלמן, דפנה ברק ארז, ניל הנדל ועוד ועוד (יש כ-70 שופטים ברשימה), וכדי לא לדון בעובדות ובטענות, מתחמקים בנימוק ש"הכפשתי" וכיוצא באלו סיפורים וטענות חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי.

ראו גם את דעתה השלילית מאוד של השופטת בדימוס הילה גרסטל על שי ניצן (חפשו בגוגל – הילה גרסטל שי ניצן). ואם שופטת מחוזית לשעבר אומרת כאלו דברים על המערכת, ולא מקשיבים לה, ולא בודקים, ומטייחים, אז מי יקשיב לי או לאזרחים פשוטים? 

גם אני פגשתי את שי ניצן בדיון בכנסת כשכיהן כפרקליט המדינה. הוא ישב כ-1.2 מטר ממני, בצד השני של השולחן. לא הזזתי ממנו את מבטי כשדיבר, ולא מעט. התרשמותי האישית ממנו הייתה שלילית מאוד. 

כל אלו שקראו את הכתבה על החלטת השופט יחיאל כשר הסתכלו עלי במבט שלילי. ואולם דעתם של אלו התהפכה לאחר כשהצגתי בפניהם את התמונה הנכונה והאמיתית למעשיהן החמורים של כל השופטים והשופטות המעורבים  – השופטת סיגל רסלר זכאי והשופט יריב עמית, השופטת (עמיתה) שרה דותן, השופטת אביגיל כהן, ושופטי העליון, ניל הנדל (שכתב בהחלטתו דברים שלא היו ולא נבראו), עוזי פוגלמן, נועם סולברג והנשיאה לשעבר אסתר חיות. 

עבור הנשיאה אסתר חיות (מעבר לכך שהציגה את מהות הערעור בצורה מעוותת מאוד, ראו בקשת הבהרה בסוף עמוד הליך נזקי הרטיבות), כתיבת עובדות לא נכונות על ידי השופטת (עמיתה) שרה דותן (ראו סע' 8 לע"א 6579/21), אינה מספיקה למלא בתוכן את ההגדרה העמומה והסתומה של "משוא פנים" המהווה עילה לפסילת שופט מלדון בעניינו של בעל דין (מה גם שבאותו שלב בכלל טענתי לפסלות בעילת ניגוד עניינים ולא משוא פנים – ראו הבקשה להבהרה). לדעתי, השופטת (עמיתה) דותן ידעה שהיא כותבת שקר, וזאת כדי להציג מצג שווא עובדתי הגורם להחלטתה להראות הגיוני לכאורה, ולהכפיש את שמי עוד יותר ממה שעשתה בכל 4 הערעורים בהם דנה בענייניי, ולדעתי, גם ידעה (כפי שאכן קרה) שערכאות הערעור יטייחו את כל מעשיה תוך השמטת כל העובדות, הטענות והנימוקים שבכתבי הערעור, כמו שאכן קרה, ע"י השופטים נועם סולברג ויחיאל כשר מבית המשפט העליון. אני מאמין ומעריך שהעבירו לה את כל הערעורים שלי , וכפי שגם כתבתי לבית המשפט העליון, כי היא במינוי שופט "עמית", אין לה לאן להתקדם, ולכן קידומה לא יפגע אם תטה משפט, היא גם עולה גרושים למערכת המשפט (ראו בהמשך לגבי שכרו של שופט עמית), היא לא באה מוכנה לדיונים, ולא ידעה את העובדות הכי בסיסיות בערעור, והדבר הגיע למצב בו הגשתי לה בקשה שלפחות תקרא את כתב הערעור ואת עיקרי הטיעון לפני שהיא או מי מטעמה נותנים את פסק הדין. באחד הערעורים היא כתבה עובדות שנוגדות את חוקי הפיסיקה – כשברור שלא ידעה בכלל במה מדובר. לא הייתה כמעט שורה אחת נכונה עובדתית, שלא לדבר על הטענות המשפטיות שהיו פשוט מומצאות, כמו בערעורים אחרים בהם דנה בענייניי. למשל, בערעור בעניין מטרד רעש המעלית, היא גמגמה בעת שכתוב פסק הדין עליו ערערתי כי פשוט לא ידעה אפילו איזה חוות דעת הוגשו, ונאלצתי לתקן אותה כדי שלא תיכתבנה עובדות נוספות שאינן נכונות בעליל. זה היה הליך מבזה לחלוטין – היא שאלה אותי "אני מניחה שיש לך פסיקה התומכת בטענותיך", שעה שציטטתי את הפסיקה אליה התכוונה כ-7-6 פעמים בכתב הערעור ומספר דומה בעיקרי הטיעון. הלה לי ברור שכל הדיון היה למראית עין ומשחק מכור מראש כי היא הגיעה עם כוונה לדחות את הערעור ללא כל קשר לטענותיי, ולכן, לדעתי, לא מצאה אפילו טעם לקרוא את כתב הערעור ואת עיקרי הטיעון, ממש כמו שעשתה בערעורים האחרים שלי בהם דנה. ראו מה כותב עליה יורם שדה בספרו "התחתונים"' ומה כתב מר שאולי בר נוי בעניין השופטת שרה דותן כבר לפני למעלה מ-20 שנה בפנייתו לנציבת התלונות על שופטים.

שאלתם המיידית והמתבקשת של התמהים על הכתוב בהחלטתו של השופט יחיאל כשר ובהחלטות ובפסקי דין אחרים בענייניי שמצאו באינטרנט, ולמשמע טענותיי הייתה – "למה שיעשו לך את זה? מה האינטרס שלהם"? למה דווקא לך? מה, כולם חברו נגדך?

תחילה, מצאתי לנכון לתקן אותם ולהבהיר ששופטים רבים פועלים כך כנגד בעלי דין רבים, וכי חלקם עזב את מדינת ישראל רק בגלל התנהלות זאת. דוגמה אחת מרבות, שהיא אולי המפורסמת ביותר, היא עזיבתו של עורך הדין שמחה ניר את המדינה עוד לפני כמה עשורים. אני זוכר שקראתי לראשונה את פסק הדין בעניינו בעניין הקלטת דיון בית משפט (בג"ץ 305/89 שמחה ניר נ' בימ"ש השלום), וככל שהמשכתי בקריאה, התגברה אצלי ההרגשה של התנכלות השופטים כלפיו באופן אישי ומכוון. לימים, התנכלויות אלו גברו, ועקב כך, עו"ד ניר החליט לעזוב את מדינת ישראל. לדעתי – מי שאין לו מה להסתיר, ופועל בתום לב, אין לו כל סיבה להתנגד להקלטת דיון בבית משפט.  כך הרגשתי גם כשקראתי את פסק הדין בע"א 3833/93 ד"ר לוין נ' לוין, שגם בו מעורב השופט אהרון ברק, שלדעתי ולדעת רבים, גרם לנזק רב למערכת המשפט, בין השאר, כי הכניס לה אי וודאות גדולה מאוד. כך למשל עם כל נושא הפרשנות התכליתית.

אחת התשובות העיקריות היא, ששופטים "לא אוהבים" בעל דין המייצג את עצמו, כי אז אי אפשר "למכור" אותו לשופט או לצד שכנגד, כפי שקרה לי בעבר יותר מפעם אחת. 

סיבה נוספת עולה כשבעל דין לא מוכן להסכם פשרה שהשופט חושב שהיא סבירה (ראו פסקה הבאה למה השופט חושב שהפשרה סבירה), ולמרות איומים קשים מאוד של השופט על בעל הדין להסכים לפשרה.  נושא האיומים הקשים על בעלי דין (שגם אני חוותי בעבר ונכנעתי להם מספר פעמים, למשל, בפני השופטת דליה גנות, שמזל גדול למדינת ישראל שלא מונתה לנשיאת בית המשפט המחוזי בת"א) עולים שוב ושוב בהליכים משפטיים, והיו נושא לדיונים בעבר בכנסי עורכי הדין באילת.

כשבעל הדין מסרב לפשרה, השופט נוקט בנקמנות שיפוטית, ו"מכניס" לו את הסכם הפשרה כנגד רצונו, על ידי הטיות משפט חמורות, ולעיתים אף גורם בכוונה תחילה בשיטות שונות ומגוונות, חלקן דיוניות וחלקן ע"י עיוותי דין קשים במסווה של "טעיות משפטיות", שהן כל כך מטופשות, שהשופט בערכאת הערעור מקבל זאת באופן בלתי אמצעי כאיתות וסימן לדחות גם הוא את הערעור ע"י הטיות משפט חמורות, באומרו לעצמו "הנימוקים של השופט דלמטה כל כך מטופשים ומנותקים מכל מציאות עובדתית ומשפטית, שבוודאי היה שם משהו נוסף" שגרם לשופט דלמטה להטות משפט. וכך השופט בערעור מטה משפט בעצמו כדי לדחות את הערעור, כמובן תוך העלמת והסתרת והשמטת כל העובדות, הטענות והנימוקים של המערער, למרות הוראתו החד משמעית של המחוקק המחייבת את השופטת בערעור לפרט את כל העובדות והטענות ונימוקי שני הצדדים (ראו תקנה 148(א) לתקנות סד"א 2018). בדרך השופט בערעור גם "מלכלך" על בעל הדין הקורבן, וככה מתחיל כדור השלג להתגלגל, שכן כל בעל דין בהליך מאוחר יותר, מביא את אותו פסק דין "מלכלך" כטענה משפטית כנגד הקורבן, וגם השופט בהליך החדש ממשיך את הסיפור, וכך הלאה.

ולמה שהשופט יחשוב שהפשרה שהוא מציע היא פשרה טובה?  הטכניקה היא לשקר – נתבע מגיש כתב הגנה עמוס שקרים, ולעיתים כולל תצהירים שקריים מכאן ועד יפן, וכמובן, לא להתייצב לדיון ההוכחות לחקירה נגדית בדיון ההוכחות בו מביאים הצדדים את ראיותיהם לבית המשפט. אלא מה? הדופט מנסה להימנע בכל הכוח מלהגיע לדיון הוכחות כי ברוב הפעמים, דיון הוכחות גורר כתיבת פסק דין (כי אם הצדדים הגיעו לדיון הוכחות, המשמעות היא שלא עזרו איומי השופט, ולא החבלות שהוא או הצד להליך שהכף נוטה לרעתו), ואת זה השופט הכי שונא לעשות – כתיבת פסק דין זאת מלאכה מייגעת ולא תמיד מעניינת, בוודאי שלא אחרי כהונה של שנים רבות. ולכן, השופט, שלא יודע שהצד השני משקר כל עוד לא הייתה חקירה נגדית, ואפילו אם הוא כן יודע, עדיין יחשוב שהסכם הפשרה הוא טוב – יעשה הכל כדי שלא יצטרך לקיים הליך מלא, ומי שיושיב אותו לכתוב פסק דין, יחטוף גם דחיית התביעה/הגנה וגם יחטוף השמצות שקריות בפסק הדין, למען ילמד וידע להבא.  אצלי זה קרה עשרות פעמים במסגרת ההליכים שלי נגד נציגות הבניין ומתחזקיו, שמחשבון הבנק שלו נעלמו עשרות אלפי שקלים, ותוך הצגת חשבוניות פקטיביות. למשל, רק בהליך האחרון (שהסתיים עם פס"ד 6477-12-24 של השופטת לימור ביבי בהטיות משפט מחרידות) מתחזק הבניין, אביב ניהול ואחזקת מבנים בע"מ, לא הציג חשבוניות של כ-90,000 ש"ח, ע"פ דו"ח של רואת חשבון שהוגש לתיק אבל השופטת לימור ביבי סירבה לקבל, ואף ביטלה את הדיון שתוכנן לערעור ממש לפני הדיון – כאמור – כי ידעה שכל נימוק וטענה עובדתית שלה אפריך על המקום, וכך תוכל להעלות נימוקים שאסור לקבל משופטת מחוזית ותיקה כמוה – ואין זאת הפעם הראשונה שהשופטת לימור ביבי פועלת כל בערעורים בהליכים שלי.  אי מתן החלטות לגופן של טענות ואף בכלל, אינו דבר חריג אצל השופטת לימור ביבי כשהיא דנה  בענייניי. השופטת לימור ביבי היא בתו של אריה ביבי, חה"כ לשעבר מטעם מפלגת "קדימה", שהתמודד גם בפריימריס ב"ליכוד", ונציב שירות בתי הסוהר לשעבר.

ולמה ששופט יעדיף פשרה? כי ככה הוא לא צריך לעבוד. לכתוב פסק דין כהלכתו זאת עבודה תובענית, ואם באיום קל על מי שנתפש בעיני השופט כחלש יכול להביא לשופט חיסכון אדיר בזמן ומאמץ, וגם להיחשב בפני נשיא בית המשפט בו השופט מכהן כשופט יעיל ו"מוצלח", שסוגר תיקים במהירות וראוי לקידום (כי גם נשיא בית המשפט נמדד ונבחן ע"פ יעילות בית המשפט אותו הוא מנהל), וגם להיחשב בפני חבריו השופטים כשופט  "מצטיין" שסוגר מהר תיקים, אז מה טוב, שכן הם לא "ירימו גבה" כשהוא יקודם לפניהם, שעה שהם עושים את עבודתם נאמנה, כחוק וע"פ הפסיקה.

סיבה נוספת לכך ששופט לא "אוהב" בעלי דין שמייצגים את עצמם – אי אפשר למכור אותם לשופט ולצד שכנגד

"מכירתו" של בעל דין לשופט או לצד שכנגד, מעמידה את בעל הדין הנפגע בפני בעיה מצטברת קשה – שכן, בעל הדין משלם לעורך הדין סכום כסף גדול בתחילת ההליך (ללא כל סיבה נראית לעין, שכן עורך הדין עדיין לא כתב רבע נייר), לשופט לא תמיד יש חשק לנהל את ההליך, ובמיוחד כאשר הצדדים שכנגד כתבו שקרים חמורים בכתב ההגנה או בכתב התביעה והגישו מסמכים מזויפים (כפי שקרה לי פעמים רבות – ראו למשל, אך לא רק, את ההליך בפני עזרה וביצרון, הליך נוסף שהיה לי לאחרונה בפני השופטת מלכה ספינזי מבית משפט השלום בתל אביב שגם היא עשתה דברים חמורים מאוד, לרבות כתיבת שקרים פוזיטיביים בהחלטות), והרי אין סנקציה אמיתית על כתיבת שקרים או מתן עדות שקר, ותלונות במשטרה, אפילו הן מגובות בראיות מלאות, נסגרות כמעט מיד (כפי שהיה לי בפני השופטת מלכה ספינזי ובפני השופט יריב עמית ועוד ועוד – שאעלה בעתיד). אך בשלב מאוחר יותר של ההליך, פתאום העדים השקרנים לא מגיעים להעיד, או שחוזרים בהם מחלקים מטענותיהם ואפילו מתצהיריהם, אולם הנזק והדעה המוטת של השופט כבר גרמה לחבלות חמורות בהליך לרעת בעל הדין הנפגע.

עורך הדין מתחיל לחפף בניהול ההליך, למשל, לא מגיש בקשות הכרחיות (כמו שהיה לי עם עורך הדין ערן דוידוב). באיזשהו שלב קמתי בוקר אחד בשעה 6:00, כתבתי את הבקשה, ושלחתי אותה לעו"ד ערן דוידוב תוך שאני כותב לו שאם הוא לא יגיש אותה, אני אגיש אותה בעצמי. הוא שינה קצת והגיש, והבקשה התקבלה. הבקשה הייתה הכרחית לעניין גילוי מסמכים כשמועד שמירת ע"פ חוק עמד בפני התיישנות בתוך זמן קצר יחסית.

וכשעורך הדין רואה שהלקוח עומד על זכויותיו וצריך פתאום לעבוד, הוא מגיש לשופט בקשה להתפטר מהתיק, בידיעה שהשופט יקבל את הבקשה, וכמובן, מבלי כל כוונה להחזיר את סכום הכסף הגדול שהוא כבר גבה מהלקוח, ובנימוק שגרתי לפיו "עורך הדין והלקוח הגיעו למבוי סתום". תביעה כנגד עורך הדין צפויה להידחות כי השופט או חבריו שידונו בתביעה יודעים ומכירים את תופעת "מכירת" הלקוחות ע"י באי כוחם, והרי הדבר משרת גם את מטרותיהם, שכן הם הרי רוצים להמשיך להימנע מעבודה קשה של כתיבת פסקי דין והחלטות, ולכן אם יקבלו את התביעה נגד עורך הדין, אזי (א) הוא יפתח עליהם את הפה, (ב) מאותתים לו שזה בסדר, הוא ימשיך למכור להם בעלי דין, הם יזכו אותו בהוצאות נכבדות במקרה של תביעה כנגדו שכמובן גם תידחה, וכי הם ימשיכו לא לעבוד קשה, אם בכלל (בהתמחות הראשונה שלי נודע על שופט ותיק שבכל הקריירה שלו כמעט לא כתב פסקי דין, אלא תמיד סגר פשרות. איך? לא נדע).  מניסיוני בהתמחות בבית המשפט, כתיבת החלטה ראויה או פסק דין היא עבודה רבה, אחראית מאוד, הקובעת  גורלות אדם, וכל שופט היה מעדיף לסיים את ההליך בפשרה במקום לשבת ימים או שבועות לשכתוב פסק דין. יש לשופטים פגרות כתיבה בהם הם כותבים פסקי דין.  ראו למשל את התנהלותו של השופט (בתוארו היום) אריה דורון דורני כשהיה רשם ודן בתביעות קטנות. אני קורא לאקדמיה לעשות ססטיסטיקה כמה פסקי שלו ניתנו על דרך הפשרה לפי סעי 79א' לחוק בתי המשפט. אני אישית הייתי עד ליום דיונים שלו בתביעות קטנות, ורובם נסגרו בשכנועים שלא היה להם כל מקום, להסכים למתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סע' 79א לעיל, למרות שהתביעה הייתה צריכה להתקבל במלואה, וכשראיתי מאוחר יותר את פסקי הדין התאכזבתי מאוד לנוכח עיוותי הדין.

נמשיך – בשלב זה, בעל הדין נשאר בלי עורך דין, ומתחיל לחפש עורך דין חדש. עורך הדין החדש מבקש גם הוא סכום נכבד כבר בהתחלה כדי "ללמוד את התיק". אומר כבר עתה – ומניסיוני – יש שלומדים את התיק ויש שלא, אם יש להם תוכנית לעשות לבעל הדין את מה שעשה עורך הדין הקודם. אחרי שבעל הדין משלם שוב (וזאת אחרי שהוא כבר שילם סכום נכבד לעורך הדין הקודם), עורך הדין חוזר על התנהלותו של עורך הדין הקודם, ומתחיל לחפף כדי לחסוך לעצמו כמה שיותר עבודה, כי הרי בעל הדין בדרך כלל אינו משפטן, ובעל הדין שתמה על התנהלותו בא כוחו, מתחיל לברר "אם זה בסדר" אצל עורכי דין אחרים, וכל מי שעבר את התהליך מכיר ויודע על מה אני מדבר. 

וכך, לאחר זמן מה, עורך הדין השני יוזם "משבר" עם הלקוח, ושוב פונה לשופט בבקשה להתפטר מהתיק. תוך שהוא חוזר על טענות עורך הדין הקודם, שידועות לו, שהרי כל התיק בפניו, וכשאחת הטענות העיקריות שלו היא "ללקוח היו כבר כמה עורכי דין קודם לכן, והדבר אומר דרשני". ותוך שגם הוא כמובן לא מחזיר את הכסף. 

ואז, בעל הדין פונה לעורך דין נוסף, שכבר דורש סכום "פתיחה" יותר גבוה כי עכשיו הוא צריך ללמוד מה עשו "כל שאר עורכי הדין הקודמים". וכך, גם הוא חוזר על מעשיהם של הקודמים, וחוזר חלילה. בסופו של דבר, עורך הדין האחרון נהנה מכל העניין כי לבעל הדין אין יותר כסף להחליף אותו, וזכויותיו הדיוניות והמהותיות נפגעות באופן חמור.  האמור לעיל – מניסיוני האישי.

סיבה נוספת – בעל דין שמייצג את עצמו בהצלחה מוכיח את אי נחיצות עורכי הדין בכל המקרים

עיקרון פארטו חל גם מקצוע המשפטים ועריכת הדין, כלומר 80% מההליכים (באותו תחום) הם על 20% מהנושאים. אם השופט לא מטה משפט, יש מקרים מאוד מובהקים – כמו למשל תביעת נזקי הרטיבות בדירה שלי, או מטרד הרעש מהמעלית. הפרוצדורה כתובה בתקנות סדר הדין האזרחי ובפקודת הראיות, ואת החקיקה והפסיקה ניתן למצוא ברחבי האינטרנט. פעמים רבות ישבתי מול עורכי דין שחשבתי לשכור את שירותיהם, והם פשוט לא ידעו את החוק ולא את הפסיקה הרלוונטיים. זה לא שהם לא טובים, יכול להיות שהם יודעים לעשות הצגות נהדרות מול השופט, שזה בעצם הכי חשוב בהליך משפטי, לעשות הצגות מול השופט וללכלך על הצד השני כשאין לך מה לטעון לגופו של עניין, וכל מה שנשאר לבעל הדין לעשות זה לשקר ולטעון לגופו של בעל הדין שכנגד. בתביעת נזקי הרטיבות, פניתי לכמה עורכי דין, וכולם אמרו לי שהייתה התיישנות וכי היה מעשה בית דין. אמרתי להם שוב ושוב שהם טועים לאור החקיקה והפסיקה הרלוונטיים, למשל, העדר סמכות עניינית של השופט לא מקימה מעשה בית דין, וכן מדובר על עוולה מתמשכת. ולא שהם עורכי דין לא טובים או טיפשים, ממש לא, פשוט לא מתחשק להם לבדוק, כאמור, זה לא תורת הקוונטים. לכן, אם בעל דין מצליח בתביעה או בהגנה, זה אומר שעורך הדין לא היה נחוץ. במקרה של בעל דין שמייצג את עצמו, השופט שמטה משפט כנגדו גם דואג לכתוב בתחילת פסק הדין או ההחלטה שבעל הדין ייצג את עצמו – ובכך מעביר מסר משתמע שבעל הדין לא פעל כנדרש – למרות שזה בדיוק הפוך. אח"כ השופט מעלים את כל העובדות והטענות הרלוונטיות שמסכלות את הרושם שהוא רוצה להעביר בפסק הדין, ואם צריך, גם כותב שקרים (הוא או העוזרת המשפטית שלו), וכך מאותת לכל העולם – כדאי לקחת עורך דין. בעתיד אעלה כאן את רשימת השופטים שפעלו כך בענייני.

בחודש יוני 2025 פגשתי באירוע חברתי אישה שעברה תהליך גירושין במערכת המשפט. התפתחה שיחה כי פעם הפנו אותה אלי לצורך שאלה משפטית שקשורה למשפט הגירושין שלה, ושוחחנו. היא אמרה לי שהליך הגירושין עלה לה 300,000 ש"ח במונחים של שנת 2020, כי נאלצה להעביר את התיק מעו"ד לעו"ד כי הם לא עשו את עבודתם, ואפילו באירוע היא שאלה מה עושים שיש מחלוקת על פרשנות חוזה הגירושין כשעו"ד שאותו עו"ד ייצג את שני הצדדים לצורך ההסכם.

תבינו את הסכום – 300,000 ש"ח במונחים של 2020.  כשניסיתי לברר איתה על מה הלך הכסף, היא הסבירה שנאלצה לעבור מספר עורכי דין. כשניסיתי לברר קצת יותר (עניין אותי לדעת כמה עבודה הושקעה, ועד כמה זה דומה לפרשה החמורה של שכר הטרחה המופרז שגבה עו"ד בסרגליק). האישה אמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה, כי העיסוק בפרשה מעלה בה רגשות שליליים חריפים וקשים. שיטה – כבר אמרתי?  

כלל השופטים נמנעים מהגדרת המושג "הטיית משפט" המופיע בסעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה. לפיכך, אאמץ את ההגדרה שניתנה באתר תנועת "משפט העם" למונח זה.

נחזור להחלטת השופט יחיאל כשר

ולאחר כל המלחמה שלי למינוי מומחה מוסמך, שכללה 3 ערכאות, ולאחר שלמעט חוות דעתו של מאיר לוזון האינסטלטור, כל 3 חוות הדעת שהיו מונחות בפני השופטת סיגל רסלר זכאי היו של מהנדסי קונסטרוקציה, וכדי ליצור מצג שווא שכאילו התנהל הליך תקין על פי החקיקה והפסיקה הרלוונטיים, וכדי להציג תמונה עובדתית ומשפטית מעוותת לגמרי כאילו הכל היה לכאורה תקין ועל פי החוק והפסיקה, השופטת סיגל רסלר זכאי חתמה על פסק דין שכך כתוב בסעיף 17 לו:

"לליקויים הנטענים – ביום  30.5.2018  מונה מר מאיר לוזון מוילניוס מהנדסים בע"מ"

כך כתוב בפסק דין בסעיף 17 לפסק הדין – אני לא ממציא – תוכלו לבדוק – וכל זאת כשהשופטת סיגל רסלר זכאי יודעת, ברמת הידיעה של סעיף 20 לחוק העונשין, שבכך פסק הדין שהיא עצמה חתומה עליו, מציג מצג שווא כאילו את חוות הדין נתן מהנדס ולא אינסטלטור – ונזכיר, השופטת סיגל רסלר מונתה לאחרונה לנהל את הכשרת דור השופטים הבא של מדינת ישראל.

אני זוכר ששאלתי הראשונה לכל אלו שהסתכלו עלי "עקום" לאחר שקראו את פסק הדין של סיגל רסלר זכאי, הייתה "אותו מומחה משמונה על ידי השופטת, מה לדעתכם הייתה ההכשרה שלו? והם ענו לי מייד – "מהנדס, מה זאת אומרת?" וכשעדכנתי אותם שהוא היה בסך הכל אינסטלטור" הביטו בי במבט לא מאמין כאילו אני הוא השקרן בכל הסיפור. לך תשכנע אזרחים תמימים שחונכו שבבית המשפט יושבים שופטים "אלוהי המוסר והצדק" כפי שכינתה זאת השופטת לשעבר אתי כרייף,  שאין זה כך, ואפילו הפוך מכך.  ואז מתחילים לשאול אותי את השאלות בראש העמוד, ואני עונה. 

כמובן שככל שהמשכתי לתאר את מעשיה של השופטת סיגל רסלר זכאי, שאלו אותי "נו, וערערת?", אמרתי שכן, אבל כל השופטים בערכאות הערעור היטו משפט ודחו את בקשות הרשות לערער שנימוקי קש וגבבה, כשאת הנימוקים של אביגיל כהן אני לא מבין עד היום, והוא כמובן נימוק מעורפל וסתום כי לדעתי לא לא הייתה לה להטות משפט באופן מפורש ובהיר – כי איך אפשר לדחות טענה והנמקה של בעל דין הנטועים עמוק עמוק בחקיקה הפוזיטיבית, הקוהרנטית, המפורשת ומוחלטת?!  באופן השגרתי של השמטת העובדות ומתן נימוקי קש וגבבה סתומים ומעורפלים שאיש לא מבין.

וזה רק קצה קצהו של הקרחון בהתנהלותה של השופטת אביגיל כהן באותו הליך כשופטת בית המשפט לערעור – את הפרשה החמורה והמזעזעת של הגילוי והעיון במסמכים ואת התנהלותו והחלטתו המחפירים של השופט ניל הנדל מבית המשפט העליון אעלה ואפרט בהמשך, כמו גם את כל פרשת הקלטת הדיונים ודחיית בקשת הרשות לערער ע"י השופטת אביגיל כהן עצמה ושל השופט עוזי פוגלמן מהעליון – ולחשוב שהשופטת אביגיל כהן תמונה בעתיד לבית המשפט העליון, וכי עוזי פוגלמן היה ממלא מקום נשיא בית המשפט – פשוט מצמררים אותי. עוד לא דיברתי על מה שעשה השופט יריב עמית, שמונה לנשיא בית משפט השלום בבאר שבע (אפרט בהמשך).

הנתבעים ויתרו על חקירת המומחה מטעמי, המהנדס משה מלכה, שהיה היחיד שבדק בפועל את הנזקים ואת הפגיעה בברזל הזיון – עלה על סולם, חצב, שפשף את ברזל הזיון ובדק מה שצריך לבדוק. 

מאחר שהיה ברור שאם המומחה מטעמי, המהנדס משה מלכה, ייחקר נגדית על חוות דעתו, השופטת תצטרך להתייחס לחוות דעתו בפסק הדין, וכן היה ברור שהוא יסתור את חוות הדעת המופרכת של האינסטלטור מאתר הנזילות (שכלל לא נטען שיש) מר מאיר לוזון מטעם בית המשפט, ומומחה הנתבעים, המהנדס מודי אדלר, שגם הטעה את בית המשפט בחקירתו הנגדית (שיקר?), שהעיד בחקירתו שאחד התקנים אליהם הפניתי אינו תקף, שעה שהדבר לא נכון, והתקן היה כמובן תקף, ומי שהעלה את סוגיית תקפות התקן הייתה פתאום השופטת סיגל רסלר זכאי. הגשתי לה את התקן, ופתאום היא שואלת אם התקן לא ישן מידי והם הוא תקף? יצוין שאף אחד לא העלה טענה זאת שכן ברור שהתקן היה תקף. מהנדס הנתבעים מודי אדלר אומר לה "לא" אולם זה לא נכון, וכמובן שהתקן היה תקף. וכי ממתי תקן מפסיק להיות תקף רק כי תקננו אותו לפני כמה שנים? וכל עוד אין תקן אחר שמחליף אותו?. האם תקנות סדר הדין האזרחי משנת 1984 לא תקפות רק בגלל שתוקננו כ-40 שנה קודם? אז על פי אלו תקנות ניהלה השופטת סיגל רסלר זכאי את הליך?

נחקרו נגדית מהנדס הנתבעים, מודי (מרדכי) אדלר, והמומחה הלא מוסכם מטעם בית המשפט, מר מאיר לוזון, האינסטלטור מומחה לאיתור נזילות (שכלל לא היו נטען שהיו).

על פי החקיקה והפסיקה – מאחר ושנתבעים ויתרו על חקירת המומחה משה מלכה, כל העובדות בו מתקבלות כתקפות וכראיה.

כל פסק הדין בחתימת השופטת סיגל רסלר זכאי מדבר רק על חוות הדעת הראשונה שהגשתי, שהיה ברור שהיא לא תקפה, וכי חוות הדעת התקפה היא של המהנדס משה מלכה בהיותה כוללת את מכלול הנזקים שלא נבדקו על ידי המהנדס הראשון (שכמובן היה גם הוא קונסטרוקטור), וחוות הדעת של משה מלכה הועלמה מפסק הדין לחלוטין. זאת בנוסף לכך שהשופטת סיגל רסלר זכאי מנעה ממני להעיד שני עדים מטעמי בנימוקי קש וגבבה (ראו בהמשך לעניין הטענה בפסק הדין לפיה "הסתרתי" פרטים מבית המשפט – ותחזיקו את הלסת במקום שלא תיפול).

ומה עשתה השופטת סיגל רסלר זכאי? (או מי שכתב את פסק הדין) – התעלמה והעלימה לגמרי את קיומה של חוות הדעת של המהנדס משה מלכה מפסק הדין, ולא רק זה, אף לא ציינה בפרוטוקול הדיון שהגשתי לה את חוות הדעת כראיה, ואף לא סימנה אותה כמוצג מטעמי, התובע.

ומה עשתה השופטת (עמיתה) שרה דותן בערעור? בפתח הדיון בערעור שאלה "למה אין את חוות הדעת של המהנדס משה מלכה בתיק?". אמרתי לה שאין לי מושג ושהגשתי אותה לשופטת רסלר זכאי בדיון עצמו, וכי אפילו אמרתי לשופטת רסלר זכאי שאני מגיש לה חוות דעת בצבע. השופטת (עמיתה) דותן, שלא הפגינה בקיאות בעובדות הערעור, כדרכה (התרשמותי היא שהיא לא קראה אף כתב ערעור בו דנה בענייניי, ולמדה את העובדות והטענות תוך כדי הדיון, וכל שעשתה היה לקרוא את ההחלטה או פסק הדין עליהם ערעתי, ולשכתב אותם כפסק דין מטעמה. זה הגיע למצבים קיצוניים בחוסר הסבירות שלהם – לא היה לה פשוט מושג קלוש בעובדות האמיתיות, כי השופטים עליהם ערערתי כתבו עובדות שקריות, ואת זה היא שכתבה – כלומר – כל התיך הערעור היה עקר מיסודו). במסגרת הערעור על פסק הדין והחלטות השופטת סיגל רסלר זכאי (ת"א 58594-03-14) הגשתי לשופטת (עמיתה) שרה דותן בקשה שלפחות תקרא את כתב הערעור ואת עיקרי הטיעון לפני שהיא או מי מטעמה יושב לכתוב את פסק הדין, שכן בכל מקרה, השופטת שרה דותן אמורה לעבור על טיוטת פסק הדין ולחתום על פסק הדין.

נמשיך – בדיון בערעור לא מצאתי בפרוטוקול היכן תיעדה השופטת סיגל רסלר זכאי שהגשתי לה את חוות הדעת של משה מלכה (שכן השופטת רסלר זכאי לא כתבה זאת בפרוטוקול, והרי אפילו לא סימנה את חוות הדעת כמוצג מטעמי. השופטת שרה דותן הורתה לי להגיש בתוך שבוע מראה מקום איפה הגשתי את חוות הדעת של המהנדס משה מלכה.

הגשתי את תמליל הקלטת הדיון בו אני מראה שהגשתי את חוות הדעת של המהנדס משה מלכה, וכן הפניות לפרוטוקול מהם ניתן להסיק שאכן הגשתי את חוות הדעת של המהנדס מלכה כמותב מטעמי. 

ננתח – במהלך כל הליך ת"א 58594-03-14 השופטת סיגל רסלר זכאי הייתה סגנית נשיא. היא בתו של עורך הדין יהודה רסלר, מונתה למשרת שיפוט בשנת 2008. דיון ההוכחות היה בדצמבר 2019, היינו השופטת רסלר זכאי כבר כיהנה כשופטת כ-11 שנה. שופטת מנוסה לכל הדעות, וזאת אחרי קורס שיפוט, וניהול הליכים כעורכת דין.  קבלת ראיה מטעם בעל דין וסימונה כמוצג מטעמו הייתה צריכה להיות אצלה כבר כפעולה רפלקסיבית, כהתניה קלסית – פעולה אוטומטית.  איך יכול להיות שהיא לא סימנה את חוות הדעת כמוצג מטעמי? איך יכול להיות שהדבר לא נרשם בפרוטוקול – "התובע מגיש את חוות דעתו של המהדס משה מלכה – התקבל וסומן ת/5", איך יכול להיות שאין בכל פסק הדין זכר ואזכור לחוות הדעת והראיה המרכזית מטעמי? שלא לדבר על דיון בה? למה השופטת סיגל רסלר זכאי התייחסה לחוות הדעת הראשונה מלפני כמה שנים כשהיא יודעת שאין לה תוקף, אין בה את כלל הנזקים, והיא הוגשה רק לצורך השלמת התמונה? למה השופטת רסלר זכאי התעלמה לחלוטין מכל הטענות העובדתיות שלי בסיכומים מטעמי המתייחסות לחוות הדעת של המהנדס מלכה? 

וככל שהשופטת סיגל רסלר זכאי עצמה כתבה את פסק הדין ולא העוזרת המשפטית שלה, שהשופט יריב לוין דחה שתי בקשות שלי לחשוף את זהות האישה שישבה ליד השופטת רסלר זכאי בעת הדיון, ואף חייב אותי ב-1000 ש"ח הוצאות, כי המשמעות היא שלא אישה אחת מעורבת בהטיית המשפט החמורה שבפסק הדין, אלא כעת מדובר כבר בשתי נשים, השופטת סיגל רסלר זכאי והעוזרת המשפטית או המתמחה שלה – והמשמעות היא הטיית משפט, שהיא שיבוש הליכי משפט שהיא עבירה פלילית – נעשתה כבר על ידי חבר בני אדם, היינו, כפי שאני טוען כבר שנים רבות בענייניי – התנהלות מתואמת, מאורגנת, שיטתית, מכוונת ומתוכננת תוך ניצול לרעה של העצמאות והסמכות המשפטיים שניתנה בידי השופטים ועוזריהם. 

בדיון ההוכחות הגשתי לשופטת סיגל רסלר זכאי את חוות הדעת של משה מלכה, ועוד אמרתי לה "הנה, שיהיה לך חוות דעת בצבע, כי בתמונות בצבע רואים את עוצמת הנזקים.

גם העניין לפיו "הסתרתי" מבית המשפט שהמומחה מטעמי גרם לחלק מהנזקים הוא סיפור ענק – להלן הפרטים:

המומחה משה מלכה היה אמור להגיע לדירתי לבדוק את כל הנזקים שנגרמו בגלל הימנעות נציגות הבית מלתקן את חדירת המים לדירתי. מאחר ואני מהנדס  (מחשבים), ויודע מה כוללת עבודת הנדסית, ידעתי שעבור בדיקה כנדרש, המומחה צריך לעלות על סולם, לבדוק את ברזל הזיון של הבטון, ולהחליט אם יש צורך לחזקו, ואם כן, כן לתת מפרט תיקון. מאחר ויש ברזל זיון שהתנפח, וגרם לטיח להתנפח והוא מסתיר את ברזל הדיון, ולכן יש לסתת אותו ו/או לחצוב סביב ברזל הזיון כדי לראות את היקף הנזק, וכן, וכפי שעשה המומחה המהנדס צבי רון שמונה בהליך בפני המפקחת על המקרקעין מירה אריאלי (שכתבה במפורש בפסק הדין החלקי שכתבה שימונה "מהנדס קונסטרוקציה").

ולכן, כדי שלא ייטען נגדי שעשיתי נזקים מכוונים וכיוצא באלו טענות קש וגבבה חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי, הגשתי לשופטת סיגל רסלר זכאי בקשה, לפיה המומחה מטעמי יגיע לעשות בדיקות לצורך חוות דעתו, וכי אם בדעתה למנות מומחה מטעם בית המשפט, אזי שתמנה לפני שהמומחה מטעמי מגיע, שכן הוא ישנה את המצב העובדתי ביחס לתחילת ההליך. השופטת סיגל רסלר זכאי נתנה בבקשה החלטה, אולם לא מינתה מומחה מטעמה. מאחר והייתי צריך להגיש תצהיר עדות ראשית עם כלל ראיותיי, כולל חוות דעת, הזמנתי את המהנדס משה מלכה והוא ערך בדיקה, כולל בדיקת הברזל וסיתות חלקי טיח רופף לבדיקה מתחתיו.

בקדם המשפט השופטת רסלר זכאי לא ידעה שנתבעים כבר הגישו חוות דעת מטעמם, וכשהתברר לה שכן, אמרה שהיא ממנה את "מאיר לוזון מוילניוס מהנדסים"', תוך שהיא לא מגלה בדיון שהוא אינסלטור ולא מהנדס, קל וחומר לא מהנדס קונסטרוקציה כנדרש ואף מתחייב על פי חוק. (כאן אעדכן בהמשך לגבי אופן רכישת חברת "וילניוס מהנדסים" ע"י מאיר לוזון, אני פשוט לא זוכר כרגע). 

וכך כתבתי בכתב הערעור (אבדוק בעתיד אם זה לבכתב הבר"ע לביהמ"ש העליון או בכתב הערעור לביהמ"ש המחוזי):

1. השופטת רסלר-זכאי גם כתבה בסע' 45 סיפא לפסה"ד שקרים פוזיטיביים, בוטים וחמורים ביודעין והוציאה לשון הרע, כשכתבה שלא ציינתי ושלא גיליתי לביהמ"ש שהמומחים מטעמי קילפו טיח וחשפו את הברזל וכי זה לא ביטאתי את זה בשום דרך אחרת וכי יש בכך להטעות את ביהמ"ש, שעה שהמומחים מטעמי, ד"ר זהר שבתאי ומשה מלכה כתבו מפורשות בחוות דעתם שעשו בדיקות פיסיות לרבות סיתות וקילוף טיח ובטון כדי לחשוף ולבדוק את מצבו של ברזל הזיון, וגם מהנדס הקונסטרוקציה צבי רון שמונה בהסכמה ע"י המפקחת על המקרקעין ערך בדיקה דומה בפני באי כוח שני הצדדים (עמ' 4 לחוות דעתו) ויתרה מכך, לפני שהמהנדס מלכה הגיע לבדיקה בדירה, הגשתי לשופטת רסלר זכאי עצמה ביום 28.1.18 בקשה שתמנה מומחה מטעמה לפני ביקור מלכה, כי מלכה אמור לבצע בדיקות שלא עשה המומחה דוב דוד ב-28.12.12, והם לסתת את הטיח והבטון ולגרום לשינוי המצב העובדתי, ובסע' 10 לבקשתי כתבתי: "לפיכך אני נדרש לבדוק את המצב טרם הגשת חוות הדעת המשלימה, שעבורה אצטרך לחשוף את ברזלי הזיון ולעשות דברים נוספים ע"פ הנחיות המומחה, אם ידרש." ובסע' 12 "אם ימונה מומחה מטעם ביהמ"ש בשלב מאוחר יותר, הוא לא יוכל להתרשם מהמצב טרם חשיפת ברזלי הזיון ומה היקפו של הנזק טרם החשיפה ובדיקות אפשריות נוספות שעשויות להידרש ושהם עניין שבמומחיות ונדרשות למומחה לצורך חוות דעתו", והשופטת רסלר זכאי עצמה (!) נתנה החלטה בבקשה באותו יום, וכל חוות הדעת צורפו לתצהיר העדות הראשית שלי והיו בידיעתה המלאה של הש' רסלר-זכאי, וחווה"ד של ד"ר שבתאי אף הוגשה כנספח לכתב התביעה בתיק מפקחת 209/06, ובידיעת הנתבעים, וכל חוות הדעת נשלחו גם ללוזון, שהעיד בחקירתו שקרא את כולן, ואף ציין במפורש שקרא את חווה"ד ד"ר שבתאי (עמ' 57 ש' 2), ומבוקש מביהמ"ש לערעור לתקן טעות זאת שכן לערכאת הדיון אין יתרון על ערכאת הערעור, ופניתי לכב' הנשיאה 3 פעמים לקבוע סנקציות לשופטים שכותבים שקרים בהכרעותיהם.

 

במהלך השבועות הקרובים אעלה את כתב הערעור לבית המשפט העליון, וכל את הבקשה לשופטת (עמיתה) דותן בה ביקשתי ממנה שלפחות תקרא את כתב הערעור, ואת עיקרי הטיעון ואת הבקשה לקבלת ראיות נוספות בערעור לפני שהיא כותבת את פסק הדין, או לפני שהיא עוברת על מה שעשתה המתמחה או העוזרת המשפטית שלה.  הבקשה הוגשה כי ביום הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, השופטת (עמיתה) שרה דותן 

שאלה נוספת שעולה תמיד היא "שלושה שופטים החליטו כך? האם כולם נגדך?" – התשובה היא כן, אם כי לא כולם באופן אישי וישיר, אלא משתפים פעולה עם השופטים בערכאות דלמטה. ההסבר שקרה לי פעמים רבות –  השופט בפניו אתה מידיין (ערכאת הדיון, בדרך כלל בית משפט השלום או המפקחת על המקרקעין או הוצל"פ) רוצה לדפוק אותך. למה? כי למשל מתוך נקמנות שיפוטית על שסירבת לפשרה שהוא חושב שהיא ראויה (למרות שהסברת שהצדדים שכנגד משקרים כאילו אין מחר, ואף הצגת בפניו ראיות לכך, אבל השופט עצם עיניו לרווחה ואטם אזניו ומוחו מלשמוע, כי ממש לא בא לו לשבת עכשיו ולכתוב החלטה או פסק דין, והרי הוא יקבל את משכורתו אם יעשה את עבודתו ואם לאו – קרה לי הרבה פעמים, למשל, עם השופטת סיגל רסלר זכאי, עם השופטים עידית בן דוב ג'וליאן, שירלי שי, צבי ויצמן, ורדה פלאוט, חנה קיציס, צביה גרשטיין פפקין, השופטת יעל וילנר (עליון), השופטת יחיאל כשר, ועוד כמה עשרות, לרבות השופטת מלכה ספינזי והמפקחת מירה אריאלי – שמההליכים בפניהן יצאתי מזועזע לחלוטין, במיוחד מההליך בפני מירה אריאלי שהשאיר בי פוסט טראומה עד היום, ועברו כמעט כ-17 שנה, ולמיטב ידיעתי, יש לה מוניטין מאוד שנוי במחלוקת, ולא בכדי אין ולו תמונה אחת שלה בכל האינטרנט העולמי (ואפילו לא באתר המשכן לבוררות ופתרון סכסוכים). אצל השופטת מלכה ספינזי עברתי חוויה קשה דומה, אמנם לא כמו אצל המפקחת מירה אריאלי, אבל לא הרבה פחות. להליך בפני השופטת מלכה ספינזי אתייחס בעתיד (ת"א 1058-10-23 קירשנבאום נ' לוי ואח'). בקצרה – לאור התנהלות ההליך, הגשתי בקשה להקלטת הדיונים. השופטת מלכה ספינזי  הגדילה לעשות, ובהחלטתה כתבה שטענתי טענות שכלל לא טענתי, ואחר כך דחתה את הבקשה (שבניגוד מוחלט לחוק ולפסיקה) תוך הסתמכות על אותן טענות "ששתלה בפי". בקשותיי להבהרה כיצד הבינה הפוך ממה שכתוב נענו בטענה הדגורה של השופטים שמטים משפט בכוונה תחילה "אינני יושבת כערכאת ערעור על החלטותיי, והדרך להשיג עליהן הוא בערעור". בתגובתי לבקשה מופרכת של עורך הדין מיכה צמיר שביקש להטיל עלי "צו חוסם", ציינתי בפני השופטת שאין לי מה לערער לבית המשפט המחוזי, כי שם יושבות החברות שלה, סיגל רסלר זכאי ואביגיל כהן שאיתן עבדה שנים רבות בבית המשפט השלום בתל אביב.  ויצוין, השופטת מלכה ספינזי דחתה את בקשתי להקלטת הדיון תוך שימוש באותה החלטה של בית המשפט העליון בה השתמשה השופטת סיגל רסלר זכאי מספר שנים קודם לכן בהליך נשוא החלטתו של השופט יחיאל כשר. ושתי השופטות, מלכה ספינזי וסיגל רסלר זכאי – טעו את אותה טעות בהבנת ההחלטה. החלטת מנורה – רע"א 2193/08, קובעת שלעיתים רחוקות מאוד תמלול הקלטת הדיון ישמש גם כפרוטוקול הדיון. מה הקשר בין זה לבין בקשתי להקלטת הדיון תוך שאני כותב בבקשתי במפורש שההקלטה משמשת כאמצעי עזר שכן ממילא יש פרוטוקול מוקלד על ידי קלדנית. 

יצוין שאת הבקשה להקלטת הדיונים העליתי כבר בדיון קדם המשפט, בדומה לבקשה זהה עם טענות זהות בהליך אחר בענייני כמה חודשים קודם לכן.  בהליך האחר, הצדדים שכנגד השמיעו את טענותיהם, והשופטת התירה את הקלטת הדיונים כהוראת סעיף 68ב' לחוק בתי המשפט. אולם השופטת ספינזי אמרה לי להגיש בקשה כתובה. לאחר הדיון הבנתי שלדעתי היא פעלה כך, כדי שתוכל לדחות את הבקשה בטענות קש וגבבה בוניגוד מוחלט לחקיקה ולפסיקה, וכאמור, אם גם זה לא מספיק, אז לשתול פי טענות הפוכות לאלו שטענתי בבקשה, ואח"כ לדחות את הבקשה בניגוד מוחלט לחקיקה ולפסיקה, ולשלוח אותי לערער בבת המשפט המחוזי גם נמצאות סגנית הנשיא אביגיל כהן  שדחתה בר"ע זהה שלי בעבר וגם השופט עוזי פוגלמן שהיטו משפט שניהם, וכשגם הם מתייחסים לחוק כאילו אינו קיים ומטים משפט ע"י פרשנות קש וגבבה וכששניהם מבטלים את מהותו ותכליתו של סעיף 68ב' לחוק בתי המשפט, וכן שם גם השופטת השופטת סיגל רסלר זכאי, שביטלה החלטה שלה עצמה באותו נושא בהליך ת"א 58594-03-14 קירשנבאום נ' נציגות בזל 43 ת"א ואח', וע"י שימוש באותה החלטה (החלטת מנורה), וכפי שטענתי גם בתגובתי. נשאלת השאלה – למה שהשופטת סיגל רסלר זכאי תבטל החלטה שלה עצמה המתירה את הקלטת כל הדיונים? האם התהפכו סדרי עולם? האם היא יושבת כערכאת ערעור על החלטותיה שלה? הסיבה שאני מצאתי לכך, היא שב"כ הצדדים שכנגד, עוה"ד אריה לוי, הגיש בקשה חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי, למחיקת סעיפים והוצאת נספחים מתצהיר העדות הראשית שלי. זה תרגיל שהצליח לו בהליך מקביל בפני השופט מיכאל תמיר, שגם הוא הטה משפט בת"א 31253-04-14 קירשנבאום נ' נציגות בזל 43 ת"א ואח', והשופט מיכאל תמיר מחק את תצהיר העדות הראשית שלי ואת כל ראיות כשבועיים וחצי לפני דיון ההוכחות, ותוך ביטול החלטות קודמות שלו (חשבתי ששופט לא יושב כערכאת ערעור על החלטותיו), ותוך נימוקי קש וגבבה, הכוללים גם סתירות לוגיות מהותיות, ותוך ידיעה שבכך יביא לדחיית תביעה שהוכחה במלואה על מעשים חמורים, שחלקם אף פליליים, שנעשו במעלית הבניין ובהתנהלות נציגות הבניין.  זמן מה אחרי הטיית המשפט החמורה בהליך 31253-04-14 בענייני, השופט מיכאל תמיר קודם להיות שופט מחוזי בבית המשפט המחוזי מרכז. כמו שזמן מה אחרי שהשופטת סיגל רסלר זכאי קודמה לבית המשפט המחוזי בתל אביב אחרי הטיית המשפט שעשתה בענייני, מושא ההחלטה של השופט יחיאל כשר לעיל.  ויצוין – כנגד השופט מיכאל תמיר טענות שאין לזלזל בחומרתן – ראו בג"צ 8468/29 עו"ד הוכהאוזר נ' השופט מיכאל תמיר ואח' שהוגש כנגד התנהלותו.

אגב – לחרדתי הרבה, נודע לי שהשופטת סיגל רסלר זכאי מונתה לאחרונה לתפקיד מנהלת המרכז להכשרה והשתלמות שופטים. אזי בשילוב פרשת אפי נווה והשופטת אתי קרייף, ולאור דבריה של השופטת מיכל נד"ב על תהליך מינויה של השופטת לשעבר אתי כרייף, ובראי הטיית המשפט של השופטת מיכל נד"ב עצמה באחד ההליכים האישיים שלי בהם דנה, ובהיותה בוחנת בקורס השיפוט של אתי כרייף, אזי, לדעתי, ניתן להביע דאגה כנה לאיכותם ורמת הכשרתם של דורות השופטים שיעברו הכשרה בה מעורבת השופטת סיגל רסלר זכאי.

אני עומד על דעתי לפיה יש שופטים המתנהלים באופן מאורגן, מתואם, שיטתי, מכוון ומתוכנן, בידיעה ובזדון ועם יסוד נפשי המוגדר בסעיף 20 לחוק העונשין, כדי לפגוע בכוונה תחילה בבעלי דין, ותוך ניצול לרעה של העצמאות והסמכות השיפוטית שניתנה בידם.

כל התלונות שהגשתי לנציב תלונות הציבור על השופטים דאז, אורי שוהם, טויחו לחלוטין. יש לבטל את מוסד נציב תלונות הציבור על השופטים במתכונתו הנוכחית, וכן לבטל את סעיף 24(ג) לחוק נציבות התלונות על שופטים לפיו אי אפשר לערער על החלטות של נציב תלונות הציבור על שופטים, ולכן, גם אין מי שיתקן את העוול שיגרום גם נציב תלונות הציבור על שופטים, כפי שקרה בכל בתלונות שהגשתי.

כל מי שחשב שנציב תלונות השופטים, שהוא שופט עליון בדימוס, ימהר לכתוב חוות דעת שלילית על שופטים שהוא עבד איתם אך לפני כמה חודשים או שנים, או כאלו שנפגש איתם במסגרת עבודתו מערכת המשפט (בית המשפט הוא כמו כל מקום עבודה אחר), כדאי שיחשוב שוב. וכששר המשפטים יריב לוין ניסה לקדם את תיקוני החקיקה לעניין מוסד נציבות השופטים, טענו כנגדו טענות מבלי לבדוק לעומקן את מכלול הטענות כנגד חשיבותו של תיקון זה, ואני מאמין שרוב הטוענים כנגד התיקון חוו שופטים שמטים משפט תוך התעלמות מהחוק המפורש, הברור והקוגנטי, ותוך התעלמות מפסיקות בית המשפט העליון כאלו לא היו ולא נבראו ונכתבו על קרח ביום שרב, ותוך כתיבה כוזבת בהחלטות ובפסקי דין והשמטת העובדות, הטענות והנימוקים הכי מהותיים של בעל הדין (שיטה שגרתית, נפוצה ובדוקה להטיית משפט), ותוך פרשנות וקביעת עובדות נעדרות כל הנמקה ו/או תוך התעלמות מוחלטת וטענות ונימוקי בעל הדין (למשל, השופטת ורדה פלאוט, השופט צבי ויצמן והשופטת צביה פפקין – מבית המשפט המחוזי מרכז, בלוד). טכניקה מוכרת לשופט שלא ממש בא לו להתעמק בתיק ולתת פסק דין ראוי – פשוט לקחת את ההחלטה או פסק הדין עליו מערערים, ולשכתב אותו במילים אחרות, בלי שהשופט יודע בכלל מה העובדות הנכונות – קרה לי לפחות שלוש פעמים עם השופטת (עמיתה) שרה דותן. נאלצתי לתקן אותה תוך כדי כתיבת פסק הדין המשוכתב, כי היא לא ידעה את העובדות הבסיסות ביותר – כמובן שיש לקרוא את כתב הבר"ע לבית המשפט העליון ואת פסק הדין של השופט נועם סולברג כדי להבין את עוצמת הטיית המשפט (הליך מטרד הרעש מהמעלית  – ת"א 31253-04-14 קירשנבאום נ' נציגות בזל 43 ת"א ואח').

אני קצר כרגע בזמן – וכל האמור לעיל נכתב בחופזה רבה. במהלך הזמן אתקן ואוסיף. אני חוזר – מדובר על קצה קצהו של הקרחון – תרבות השקר פשטה במערכת המשפט והפכה לנורמה – שופטים ובעלי תפקיד מעין שיפוטי, בעלי דין, עורכי דין, מומחים ובעלי תפקיד, וחבל, כי לא כולם כאלו, ויש שופטים ישרים, ויש בעלי דין שפועלים בתום לב. המתואר לעיל הוא זעיר אנפין וכאין וכאפס לעומת מה שעברתי בבתי המשפט לענייני משפחה – שם השופטים מרשים לעצמם פי כמה וכמה כי הכל בדלתיים סגורות ותחת איסור פרסום, והמצב חמור ביותר, וניצב תלונות הציבור על שופטים, אורי שוהם, טייח הכל.

ישנם ספרים רבים שנכתבו על אי תקינות של שופטים. עוד לא סיפרתי מה עבר עלי אצל שאר השופטים, במיוחד בית המשפט העליון שאמור להיות התחנה האחרונה של עשיית הצדק.

כך למשל, במקרה שלי, הנשיאה אסתר חיות פעלה בדומה בעניין פסילת המפקחת על המקרקעין אביטל שרייבר שעשתה דברים חמורים מאוד (והמתואר בעמוד הרלוונטי הוא רק חלק מהם), והשופטת דפנה ברק ארז טייחה את כל מעשיה במסגרת דחיית בקשת רשות הערעור שהגשתי, ולאחר שהשופטת לימור ביבי מבית המשפט המחוזי בתל אביב השמיטה את שמה של אביטל שרייבר מפסק הדין בערעור, כנראה כדי להסתיר מעין הציבור מי עשתה את המעשים המחרידים, המזעזעים והחמורים שעשתה המפקחת אביטל שרייבר והדברים החמורים שנעשו בתיק, כמו העלמות בקשה קריטית בתיק, והעלמות שני תצהירי העדות הראשית שלי, דברים שחזרו ביתר שאת בהליך בפני המפקחת על המקרקעין אושרת ארפי מוראי, שבמסגרת ההליך מולה, תיק 458/22, שגם ממנו נעלמו מהתיק בקשות והחלטות, ונכתבו שקרים פוזיטיביים בהחלטות, ובדיון קדם משפט טענה המפקחת ארפי מוראי שנתנה החלטה בבקשה קריטית שהגשתי, אך לא נתנה בה כל החלטה כדי שהצד השני, כדי שלצד שכנגד, חברת הניהול ונציגות הבניין אביב ניהול בע"מ, תוכל להגיע לקדם המשפט מבלי לקיים את החלטות המפקחת כפי שניתנו, ולאחר שנתגלו אי סדרים של עשרות אלפי שקלים בחשבון נציגות הבניין,  שלא לדבר על דברים חמורים אחרים כמו עדויות שקר בפני השופטת סיגל רסלר זכאי שמנעה את בירור העניין ע"י הטיות משפט מחרידות (כולל השופטת אביגיל כהן מבית המשפט המחוזי והשופט ניל הנדל מבית המשפט העליון שמנעו גילוי מסמכים וחשבונות על ידי הטיות משפט מחרידות ומזעזעות – ניל הנדל כתב עובדות שלא היו ולא נבראו והשמיט את כל העובדות והטענות המהותיות ביותר, עד שנראה שנתן בעצם החלטה על בקשת רשות אחרת לגמרי, וזאת כדי לדחות את הבר"ע בניגוד מוחלט לחקיקה ולפסיקה), וכי גם המפקחת אושרת ארפי מוראי עצמה התנהלה באופן שאמור להחריד ולזעזע כל עורך דין וכל משפטן וכל אזרח במדינה, שלא לומר כל שופט בישראל, קל וחומר שופט בערעור. אעדכן בהמשך.

אך השופטת לימור ביבי שוב טייחה את הכל (כמו שעשתה בערעורים על מעשיה החמורים של המפקחת אביטל שרייבר) על ידי הטיות משפט חמורות, ונתנה פסק דין בערעור, עמ"ש 6477-12-24,  שבעולם הנדסת התוכנה קוראים לו "קוד ספגטי" (קשה להבין מה באמת קרה, אם בכלל), תוך השמטת עובדות מהותיות ביותר והצגת תמונה עובדתית ומשפטית מעוותת לגמרי כדי לדחות את הערעור בניגוד מוחלט לחקיקה ולפסיקה. השופטת לימור ביבי גם ביטלה את הדיון שקבעה כי ידעה שכל עניין שיעלה בדיון צריך להיקבע לזכותי ככל שלא תטה משפט ותפסוק על פי החקיקה והפסיקה.  לכן כדי לתמוך לכאורה בנימוקיה היא נוהגת לצטט פסיקה עם רציו שמעוות את כל התמונה המשפטית בהיותו כללי ולא רלוונטי לסוגיה הנדונה  כדי לתת לפסק הדין שלה נופך מקצועי וצודק לכאורה – למשל, טוענת טענה כללית שבית המשפט לערעור לא מתערב בהחלטות בעלות אופי "דיוני" (פרוצדורלי) אך הפסיקה שהיא מצטטת לא רלוונטי לנימוקי הערעור עצמם, ותוך שהיא לא מפרטת את העובדות שמקימות את נימוקי הערעור – וכך הקורא לא יכול לדעת את עיוות הדין והטיית שמפט שעשו, הן המפקחת על המקרקעין אושרת ארפי מוראי, והן השופטת לימור ביבי בערעור.

כך למשל, השופטת לימור ביבי נמנעה מלתת החלטה בבקשה לקבלת ראיות נוספות בערעור כי היה בהן להוכיח שהמפקחת ארפי מוראי עשתה עבירות שפיטה, שאף עשויות להחשב כעבירות פליליות, כמו שיבוש הליכי משפט, עדות שקר (אם נגדיר ששופט הכותב ביודעין שקר בהחלטה או בפסק דין עבר עבירת עדות שקר ע"פ סעי, 238 לחוק העונשין), הפרת אמונים (מפקחות על המקרקעין לא מצהירות אמונים ע"פ סע' 6 לחוק יסוד" השפיטה) חיב לכתוב אמת בהחלטות  ושיקרה בכתב ובעל פה , למשל, אמרה שנתנה החלטה בבקשה מסויימת, שעה שלא נתנה בה כלל החלטה, אמרה שקיבלתי את פרוטוקול הדיון שעה שהיא יודעת והיה עליה לדעת שלא קיבלתי את הפרוטוקול, הטתה משפט, נמנע מלתת החלטות, עקבה החלטה של 4 שורות במשך למעלה מ-90 יום ועיכבה את התיק ללא כל סיבה נראית לעין, התעלמה לחלוטין מעתירות לבקשות, כדי לאלץ אותי להגיש עוד ועוד ערעורים כדי שתוכל לטעון אח"כ ש"סרבלתי את ההליך", וכל הערעורים התקבלו בחלקם על ידי השופטת לימור ביבי (שאליה מופנים כל הערעורים על המפקחות על המקרקעין), ומה שלא התקבל נדחה על ידי טענות שאסור לקבל אפילו מסטודנט סמסטר שלישי (בעיקר בעניין הקלטה עצמית של דיונים – למשל – איך הקלטה עצמית של דיון, כפי שקבע השופט אמיר ויצנבליט מבימ"ש השלום בהרצליה, יכול להפריע לדיון אם ניתן להקליט את הדיון בלי ידיעתו כפי שעשו בעבר בעלי דין אחרים בישראל? קרי, איך שופט יכול לומר שמשהו מפריע לו אם הוא בכלל לא מודע לקיומו?) שלא לדבר על כך שהשופטת לימור ביבי כותבת שוב ושוב עובדות לא נכונות בהחלטות ובפסקי דין, ומה לא.

כך גם הנשיאה אסתר חיות לא מצאה לנכון לפסול את השופטת (עמיתה) שרה דותן כשטענתי שכתבה שקר ברור בהחלטתה כדי לתת להחלטתה נופך הגיוני לכאורה (סע' 8 לע"א 6579/21 קירשנבאום נ' נציגות הבית בזל 43 ת"א ואח').  עם הזמן הבנתי שכתיבת שקרים פוזיטיביים ביודעין מהווה כלי משפטי לגיטימי בידיהם של שופטים ובעלי תפקיד מעין שיפוטי, וכשמבקשים מהם לתקן, אומרים "בית המשפט אינו יושב ערכאת ערעור על החלטותיו" למרות ההלכות הברורות שלפיהן הוא רשאי, ואף צריך לתקן את טעויותיו כדי לא לגרום לעיוות דין, אלא אם כן, כמובן, הוא עשה זאת כדי לגרום לבעל הדין טרחה ונזק מיותרים – ממש כמו שקרה לי עם שופטים רבים מאוד. עד היום הידיינתי בפני כ-70 מותבים שונים, ונוכחתי שכל האמור להלן מהווה חלק מהתרבות השיפוטית והפסיקתית של ערכאות השיפוט בישראל, ובמיוחד, בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון, וכי הטיית המשפט, בשיטות אלו ובשיטות רבות נוספות, הפכה לנורמה שיפוטית במדינת ישראל.