, אתר זה עולה שוב "לאוויר" כדי להעמיד דברים על דיוקם ולספר את האמת, לאחר שאנשים שונים עשו עלי גוגל ומצאו את ההחלטות ופסקי הדין המכפישים שנכתבו עלי וכוללים שקרים פוזיטיביים חמורים ומטים משפט באופן חמור מאוד, והביעו בפני דעה שלילית עלי ועל התנהלותי, ובמיוחד לאחר פרסום כתבות בשני עיתונים בלי שהכתבים טרחו בכלל לפנות אליי לקבל את תגובתי ופרסמו חלקים מהחלטתו המחפירה לדעתי של השופט יחיאל כשר מבית המשפט העליון ברע"א 1638/23 קירשנבאום נ' נציגות בזל 43 ת"א ואח' באתר האינטרנט של מגזין "בית המשפט" וכן באתר החדשות News1. על פי תוכן הכתבות, השופט יחיאל כשר (או העוזר המשפטי או המתמחה שכתבו את ההחלטה), כמו שופטים רבים אחרים,  כלל לא הבינו חלקים בכתב הערעור, ואני מעריך שלא קראו אותו בעיון הנדרש. כמו כן, הדבר הוכיח לי, שוב,  שהשופטים "מצופפים שורות" ומגנים אחד על השני בניגוד לחובתם לפעול כחוק ולא להטות משפט, ובמקום לשרש את הטיית המשפט מהמשפט הישראלי. זאת גם הסיבה שטענתי בכתב הערעור שבית המשפט העליון בניגוד עניינים – כי היה לי ברור שאף שופט לא יכתוב על חברו את האמת, ככל שהאמת חמורה מאוד, ויטייח את מעשיו כפי שעשו כל שופטי ורשמי בית המשפט העליון שדנו בענייניי (למעט השופט חאלד כבוב שעדיין לא קראתי את החלטתו האחרונה מפאת חוסר זמן), תוך הצגת תמונה עובדתית ומשפטית מעוות לגמרי כדי לא לפגוע במראית פני הצדק, וכדי לא לעורר אי אמון מוחלט בנותן ההחלטה. השיטה הידועה היא השמטת  העובדות, הטענות ונימוקי הערעור ולא לדון בהן בכלל,  ומתן קביעות  נעדרות כל הנמקה – ומאחר שבית המשפט, ככלל, מוחזק כיודע את הדין, ובית המשפט העליון בפרט (על שלל העוזרים המשפטיים והמתמחים המצטיינים שלו), אזי אין לקבל התנהלות זאת, וברור שמדובר בהתנהלות  לא חוקית מאורגנת, מתואמת, מכוונת, מתוכננת ושיטתית על ידי חבר בני אדם תוך ניצול לרעה של העצמאות והסמכות השיפוטית שניתנה בידי השופטים, בדיוק כמו שכתבתי גם בכתב הערעור.  למי שרוצה הוכחה נוספת לניגוד העניינים בו נמצאים ערכאות הערעור בבואם לדון במעשים חמורים שעשו שופטים, והימצאותו של בית המשפט העליון בפרט, ראו כתבה נוספת של המגזין "בית המשפט", גם היא ללא תגובת עו"ד עודד הוכהאוזר המסוקר ולמעשה נושא הכתבה. קשה לצפות שבית המשפט העליון יעניק סעדים הבאים לגרוע מסמכויותיו, למרות ייתכן שיש סיבה טובה לכך, אך לא נדע אותה כי הנושא לא נדון בכלל מאחר ש עתירת עו"ד הוכהאוזר נמחקה על הסף.  עורך הדין עודד הוכהאוזר הקים את העמותה לתיקון מערכת המשפט, לאחר שחווה הטיות משפט חמורות לטענתו.  לא בכדי עורך דין ותיק מגיש עתירות לתיקון מערכת המשפט.

מעבר לכך שמדובר בהתנהלות עיתונאית מנוגדת למושכלות יסוד ראשוניים של כללי האתיקה וההגינות העיתונאית הבסיסיים ביותר, שהם לכל הפחות לקבל את תגובת הצד המסוקר בכתבה, הרי שגם השופט יחיאל כשר המשיך בהתנהלות זאת של בתי המשפט העליון ושל כלל הערכאות דלמטה, וכי כל פסקי בית המשפט העליון לפיהם "תפקידה המרכזי של ערכאת הערעור הוא ביקורת תקינותם של ההליכים ושאלות משפטיות שעלו במהלך הדיון;" (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מ"י), וכי הערעור אמור להוות רשת ביטחון ומערכת בקרה המקטינים פגיעה בבעלי דין (רע"א 10044/09 עו"ד בוטח נ' עו"ד ובר), הם אמירות מן השפה ולחוץ, למרות שתפקידו של ביהמ"ש העליון, בהיותו התחנה האחרונה, ולעצור את המעשים החמורים תוך עצירת קידומם של שופטים המטים משפט וכותבים שקרים ביודעין בהחלטות ובפסקי דין, וכן להורות על פתיחת חקירות פליליות כנגד הפועלים כך בענייניי – אך  השופטים שומרים אחד על השני.

דוגמה לשקר חמור שכתבה השופטת סיגל רסלר זכאי

אני קורא לאקדמיה הישראלית להתחיל לחקור ולכתוב עבודות בעניין הטיות המשפט במדינת ישראל. באמצע שנת 2019, כשראיתי את הטיות המשפט המחרידות והמזעזעות של השופטת סיגל רסלר זכאי (וההליך הנוראי והטראומטי שעברתי אצל השופט מיכאל תמיר, שלדעתי הטה משפט באופן חמור באותה מידה, ונראה שלא רק אצלי), החלטתי לעשות דוקטורט במשפטים בנושא הטיות המשפט במשפט הישראלי, ושלחתי לכמה עשרות את הצהרת הכוונות שלי לעבודת הדוקטורט "הטית משפט בישראל" (doc, pdf) למעט אחד, כל אנשי האקדמיה אליהם פניתי נמנעו מלהנחות מחקר בתחום, ואני מניח כי הדבר נעשה מתוך הנחה כי הדבר יחסום בפניהם משרות שיפוט בעתיד (מחוזי, עליון). אם כי לגבי לפחות שניים, ניתן להניח שאין זה בגלל שהם נשאו עיניהם למשרת שיפוט, פרופ' דניאל פרידמן, ופרופ' רות גביזון המנוחה. היה מנחה אחד שהסכים להנחות אותי, ונפגש איתי, ואולם דיקאן הפקולטה דרש שאעשה תואר שני במשפטים, ולזה לא הסכמתי, (א) כי כבר יש לי תואר שני בהנדסת חשמל (ב) לא מצאתי טעם בלמוד עוד קורסים על חקיקה ופסיקה שהשופטים מתעלמים מהם במסגרת הטיות המשפט החמורות שהם מבצעים, ומתגלים כחסרי כל ערך מהותי. אולי זה מסביר מדוע במשך 70 שנות המדינה, אף מלומד לא ניהל מחקר אקדמי בנושא ממוקד זה, כשהטיות המשפט בישראל זועקות לשמיים (למי שמתעמק ומברר או חווה בעצמו, ולא מסתפק בקריאת כתבות בעיתונים כמו אלו בעניין החלטתו של השופט יחיאל כשר בענייני לעיל), וכשמצופה מהאקדמיה ליושר ויושרה אקדמיים גם בעניין זה.

כל סטודנט למשפטים שומע כבר בשבוע הראשון ללימודיו את המשפט "לבית המשפט אין חרב ואין ארנק".  אולם בית המשפט יכול לבצע לאדם חיסול נורמטיבי, כמו שעשו ועושים לי, ולרבים נוספים איתם דיברתי, חלקם החליטו לעזוב את המדינה. מספיק לקרוא את פסק הדין בעניינם של בני הזוג סימון (ע"א 1062/20, docx, pdf) כדי להבין איך בית המשפט יכול לחסל אדם נורמטיבית, כי מי שיקרא את פסק הדין יחשוב מי-יודע-מה איזה "בלגניסטים ומטרידנים" הם בני הזוג סימון, אבל אני מניח שעשו להם מה שעשו לי, ועדיין עושים – והמתואר באתר זה הוא קצה קצהו של הקרחון – לאחר שעד היום הידיינתי, בכתב ובעל פה, בפני כ-70 מותבים שונים (כ-10 שופטי עליון (אסתר חיות, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, נועם סולברג, יעל וילנר, דוד מינץ, נועם סוברג, דפנה ברק ארז, חאלד כבוב, יחיאל כשר, ורשמות בית המשפט העליון, ליאור משאלי שלומאי, קרן אזולאי, ומורן יהב, ושופטי מחוזי, שלום, מפקחים על המקרקעין, רשמי הוצאה לפועל), וכולם התנהלו באופן זהה (למעט קרן אזולאי והשופט כבוב שעדיין לא קראתי את ההחלטה האחרונה שנתן בענייני בגלל חוסר זמן, ואולי עוד רשמת שאני לא זוכר את שמה כרגע) – דבר שהוביל אותי למסקנה שמדובר בהתנהלות לא חוקית, מתואמת, מאורגנת, שיטתית, מכוננת ומתוכננת תוך ניצול לרעה של העצמאות והסמכות השיפוטית שניתנה בידם. לכן, השופטים נזעקים כל כך כשמנסים לבקר את  התנהלותם – "התקפה על בית המשפט" עולה הזעקה בכל פעם שמישהו "מצייץ" דבר ביקורת על התנהלותם. 

את האמור כאן זועקים אינספור בעלי דין ברחבי המדינה, ובמשך כמה עשורים (ראו בהמשך בעניין עורך הדין שמחה ניר), אולם הציבור שלא חווה מעשים מחרידים כמו אלו שחוויתי לא מסוגלים להאמין שכך הם פני הדברים. הציבור שלא עבר דרך בתי המשפט פשוט לא מסוגל להאמין, וברוב המקרים הוא גם לא מבין בפרוצדורה, ולא מסוגל להבין, ובוודאי שלא להאמין, ששופטים מטים משפט ע"י השמטת עובדות וטענות ומניעה מהגשת ראיות שיש בהן להפוך לחלוטין את ההכרעה, וכותבים שקרים בהחלטות ובפסקי דין כדי להתנכל לבעלי דין. "למה שיעשו כך? למה דווקא נגדך? כולם כותבים כך, אז כולם טועים? כולם חברו נגדך? מה האינטרס שלהם?". קשה מאוד להסביר ולשכנע אנשים שלא עברו בבתי המשפט. אלו שכן, מייד מתפרקים מולי ואומרים "כן, גם לי זה קרה". מדד אמון הציבור בבתי המשפט בשפל חסר תקדים, ולא בכדי. 

התשובות הן רבות ומגוונות, וכולן תקפות ושרירות. מערכת המשפט והשפיטה היא קבוצה סגורה, והעניינים עוברים בינם לבין עצמם בקלות ובמהירות, ובמיוחד בעידן האינטרנט, והאימיילים והאירועים החברתיים שיש בבתי המשפט כמו בכל מקום עבודה אחר – את שיחות המסדרון לא המציאו בהייטק, ולא בבתי החולים, ולא במסדרונות הפרלמנטים של פעם, הם קיימים בכל אירגון גדול.

השופטת שרה דותן נפסלה פעם על ידי השופט ברק כי נודע על קשר כלשהו אפשרי שהיה בו חשש לפגימה בהליך. לאחר מכן היא כתבה אימייל לחבריה השופטים וניסתה להסביר וכו'. לעולם לא תדעו מה עובר בין השופטים, אבל עובר.  הסרטון הבא לקוח מסרט המבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בארצות הברית,A Few Good Men (מומלץ מאוד), ואני מאמין שמשקף גם את המתרחש במערכת המשפט שלנו,  לאור התנהלותם הזהה של כ-70 שופטים בענייני (בית משפט בתוך בית משפט). הסרט מתאר סיפור לפיו מפקד יחידת מארינס בארצות הברית הוציא פקודת Code Red לא חוקית בעליל להתעמרות בחייל, וכתוצאה הוא מת. שני החיילים שגרמו למותו הואשמו ברצח, אבל זוכו לאחר שמפקד היחידה הודה בחקירתו שנתן את הפקודה – לא לפני שהוא, וכל הפיקודים מתחתיו פיברקו ראיות ושיקרו בבית המשפט כאילו אין מחר.  לכל התמימים שחושבים שזה קורה רק שם, מספיק לקרוא את הספרים שאיזכרתי כאן כדי להיווכח שאנו לא ממש "אור לגוים".

אני יודע על עוד בעלי דין רבים שחוו ונפגעו על ידי הטיות משפט חמורות בדומה לאלו שעשו בכל ענייניי. אני חוזר ואומר – אני יודע שאת הטראומה הנוראית והאיומה שחוויתי אצל מירה אריאלי, המפקחת על המקרקעין לשעבר בתל אביב,  חוו עוד אנשים. למשל, עורך הדין גיא מויאל סיפר לי על חוויה דומה.

חבל – כי אני יודע שיש שופטים מצוינים, מסורים, אנשי צדק ומוסר, שאומרים וכותבים אמת, ומתייחסים ביראת כבוד אמיתית לכוח הרב שניתן בידם. חבל, באמת חבל. אבל אני מניח שהם יודעים שבישראל קים "בית משפט בתוך בית משפט", וכי יש שופטים שאינם כמותם, אבל המינוי כבר נעשה, ואנו, הציבור, תקוע עם אותם שופטים עד פרישתם, והדברים מוסתרים מעין הציבור, והציבור עייף (אין יום שעובר בלי שערורייה פוליטית חדשה), ולא ישקיע את הזמן לבדוק ולחקור וללמוד.

השיטה אותה זיהיתי בכל ההליכים שאני מנהל בשנים האחרונות היא זאת – השופטים פוגעים בכוונה תחילה בכל הזכויות הדיוניות והמהותיות שלי החל מתחילת ההליך, ומאלצים אותי להגיש בקשות וערעורים להגנת זכויותיי. אבל לא טעויות שניתן לומר שנעשו מסיבות של חוסר תשומת לב או העדר עיון מספיק בפרטים, אלא דברים מכוונים ובזדון ברור – למשל, התעלמות מעתירה מרכזית שבקשה שמהווה למעשה את לב הפניה לבית המשפט, או תוך ציון הטענה אבל ללא כל דיון וללא כל הנמקה, אלו במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – התעלמות מוחלטת. וכך במהלך כל ההליך, דוחים כל בקשה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות והטענות והנימוקים שבבקשה, ולעיתים תוך כתיבת דברים הפוכים לחלוטין לטענות שבבקשה – כך למשל פעלה לאחרונה השופטת מלכה ספינזי בעינייני בתיק ת"א 1058-10-23 קירשנבאום נ' לוי.  ראו בהמשך.   ובסוף ההליך, השופט כותב שסרבלתי את ההליך, ומחייבים אותי בהוצאות. ברור שמדובר בהטיית משפט חמורה. מי שעשו כך באופן נרחב היו השופטת סיגל רסלר זכאי, המפקחת על המקרקעין אביטל שרייבר, המפקחת אושרת ארפי מוראי, השופטת מלכה ספינזי, ועוד.

אני זוכר את השינוי בהבעות הפנים של כל מי שישב איתי וסיפרתי לו את התנהלות השופטים בעניניי – איך מבטם מלא הספקנות והזלזול ב"בכיין שיושב מולם ומספר להם סיפורים על שופטים שכותבים שקרים ומטים משפט" הפך למבט נדהם וכועס. אני זוכר מישהי מאזור מגוריי שפשוט לא הצליחה לתפוש את מה שאמרתי לה. או למשל, ראש הצוות באחד ממקומות העבודה בהם עבדתי – היא בסביבות גילי, ולקחה אותי טרמפ הביתה כי היה לי פנצ'ר באופניים. התפתחה שיחה שהגיעה גם לכך שאני חוזר איתה מהעבודה מאוחר בגלל השלמת שעות עקב היעדרויות רבות שלי מהעבודה בגלל הליכים משפטיים שנכפים עלי, וסיפרתי לה שהשופטים מתנכלים לי, וכי שופטים כותבים שקרים בהחלטות ופסקי דין. היא אמרה לי "אני לא מאמינה לך". שאלתי אותה "ואם אני מוכיח לך?", ותשובתה, שחרוטה לי בזיכרון, הייתה "גם אם תוכיח לי, לא אאמין לך". אגב, היא בוגרת תארים ראשון ושני בהנדסת חשמל מהטכניון, כלומר, בהחלט לא מישהי שלא מסוגלת להבין דברים מורכבים. באמת אישה חכמה מאוד. 

הוותיקים שבינינו זוכרים את פרשת הרב עוזי משולם וילדי תימן החטופים. בימים ההם של תחילת הפרשה, התקשורת והמדינה עשו הכל כדי להציג את הרב עוזי משולם כתימהוני ולא נורמאלי, שאסף סביבו חבורת פורקי עול "פוחזים". "ילדים גנובים?! פה בישראל? הוא השתגע?". המדינה ושלוחותיה עשו הכל כדי להכפיש אותו, ולהציג אותו באור שליליכי ידעו שבדיקה רשמית תחשוף את אחת המורסות הכי מוגלתיות של השלטון הישן והמסואב של קום המדינה. הרסו את חייו, הן בתקשורת והן בבתי המשפט והן ברשויות החקירה והאכיפה. עשו לו "חיסול נורמטיבי" על מלא, כמו שיודעים לעשות במדינת ישראל – קראו את הספר "של מי הבית הזה" של עוה"ד יראון פסטינגר. קריאת חובה. היום, כולם יודעים שהרב עוזי משולם צדק, וכי נעשה לו ולהורי הילדים החטופים עוול גדול.

מה שמעניין הוא, ששני שופטים בפסק הדין של בני הזוג סימון (ע"א 1062/20 pdf, docx), השופט ניל הנדל והשופט נועם סולברג, לדעתי היטו משפט גם בעניניי באופן שלדעתי מציג באופן מובהק את הניצול לרעה של העצמאות והסמכות השיפוטית שניתנה בידם, אבל הציבור לא מודע כלל למה שמתרחש בהליכים בבית המשפט העליון שאינם במוקד ההתעניינות הציבורים והעולמית – כמו למשל בג"צ הסבירות, בג"צ הנבצרות, סכסוכים תקשורתיים מפורסמים (פרשת תינוק המריבה, פרשת הביציות של רותי ודני נחמני) ועוד רבות מאוד. מספיק לקרוא את ספרו של עורך הדין יראון פסטינגר "של מי הבית הזה" (למשל, את הפרק "הורדת זקיף" בעמ' 59), ואת ספרו של עורך הדין דרור חוטר ישי "הכוח ממכר", ואת ספריו של עורך הדין ד"ר שמואל סעדיה, ועוד רבים מאוד, כדי להבין שמשהו מאוד חמור עבר וקורה בבתי המשפט של מדינת ישראל.  זאת חוכמה קטנה לעשות עבודת שיפוט נאותה כשעיני כל הציבור והעולם מכוונות להליך וסוגיה תקשורתיים מסוימים, זאת חוכמה גדולה לשמור על משמעת ומקצוענות גם בתיקים של אחרון מפשוטי העם. 

תראו (!) את כתבת התחקיר "מעל החוק" של תאגיד השידור "כאן 11" במסגרת התחקירים של התוכנית "זמן אמת". 

ראו גם בקטע הווידאו הבא שכותרתו: "ישראל נשלטת ע"י מערכת משפט מאפיונרית" – עם סימן מזהה roza_5244 באינסטגרם, כנראה עורכת דין (אינני מכיר אותה). אגב, בקטע הווידאו הדוברת מתארת את התרשמותה מפרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן. כמו כן, היא מדברת גם על פרשת רות דוד ואומרת שפרשת רות דוד "לא תגמר לעולם". ראו את הסרטון הבא, ודבריו של טום קרוז בזמן 3:35 לסרטון – "I just Know Too Much", וניתן להבין ולהניח שאם רות דוד תתחיל לספר מה שהיא יודעת, היא כנראה תהיה תהפוך לעדת מדינה. לדעתי זאת גם הסיבה ששופט לא יכתוב את האמת על הטיות המשפט של חברו, כי הם יתחילו לפתוח את הפה אחד על השני – לכן כולם ממשיכים את העניין, גם אם הם לא רוצים, ומתחמקים מלדון לגופו של עניין – ממש כמו השופט יחיאל כשר, נועם סולברג, אסתר חיות, עוזי פוגלמן, דפנה ברק ארז, ניל הנדל ועוד ועוד (יש כ-70 שופטים ברשימה), וכדי לא לדון בעובדות ובטענות, מתחמקים בנימוק ש"הכפשתי" וכיוצא באלו סיפורים וטענות חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי.

ראו גם את דעתה השלילית מאוד של השופטת בדימוס הילה גרסטל על שי ניצן (חפשו בגוגל – הילה גרסטל שי ניצן). ואם שופטת מחוזית לשעבראומרת כאלו דברים על המערכת, ולא מקשיבים לה, ולא בודקים, ומטייחים, אז מי יקשיב לי או לאזרחים פשוטים? 

גם אני פגשתי את שי ניצן בדיון בכנסת כשכיהן כפרקליט המדינה. הוא ישב כ-1.2 מטר ממני, בצד השני של השולחן. לא הזזתי ממנו את מבטי כשדיבר, ולא מעט. התרשמותי האישית ממנו שלילית מאוד. 

כל אלו שקראו את הכתבה על החלטת השופט יחיאל כשר הסתכלו עלי במבט שלילי. ואולם דעתם של אלו התהפכה לאחר כשהצגתי בפניהם את התמונה הנכונה והאמיתית למעשיהן החמורים של כל השופטים והשופטות המעורבים  – השופטת סיגל רסלר זכאי והשופט יריב עמית, השופטת (עמיתה) שרה דותן, השופטת אביגיל כהן, ושופטי העליון, ניל הנדל (שכתב בהחלטתו דברים שלא היו ולא נבראו), עוזי פוגלמן, נועם סולברג והנשיאה לשעבר אסתר חיות. 

עבור הנשיאה אסתר חיות (מעבר לכך שהציגה את מהות הערעור בצורה מעוותת מאוד, ראו בקשת הבהרה בסוף עמוד הליך נזקי הרטיבות), כתיבת עובדות לא נכונות על ידי השופטת (עמיתה) שרה דותן (ראו סע' 8 לע"א 6579/21), אינה מספיקה למלא בתוכן את ההגדרה העמומה והסתומה של "משוא פנים" המהווה עילה לפסילת שופט מלדון בעניינו של בעל דין (מה גם שבאותו שלב בכלל טענתי לפסלות בעילת ניגוד עניינים ולא משוא פנים – ראו הבקשה להבהרה). לדעתי, השופטת (עמיתה) דותן ידעה שהיא כותבת שקר, וזאת כדי להציג מצג שווא עובדתי הגורם להחלטתה להראות הגיוני לכאורה, ולהכפיש את שמי עוד יותר ממה שעשתה בכל 4 הערעורים בהם דנה בענייניי, ולדעתי, גם ידעה (כפי שאכן קרה) שערכאות הערעור יטייחו את כל מעשיה תוך השמטת כל העובדות, הטענות והנימוקים שבכתבי הערעור, כמו שאכן קרה, ע"י השופטים נועם סולברג ויחיאל כשר מבית המשפט העליון. אני מאמין ומעריך שהעבירו לה את כל הערעורים שלי , וכפי שגם כתבתי לבית המשפט העליון, כי היא במינוי שופט "עמית", אין לה לאן להתקדם, ולכן קידומה לא יפגע אם תטה משפט, היא גם עולה גרושים למערכת המשפט (ראו בהמשך לגבי שכרו של שופט עמית), היא לא באה מוכנה לדיונים, ולא ידעה את העובדות הכי בסיסיות בערעור, והדבר הגיע למצב בו הגשתי לה בקשה שלפחות תקרא את כתב הערעור ואת עיקרי הטיעון לפני שהיא או מי מטעמה נותנים את פסק הדין. באחד הערעורים היא כתבה עובדות שנוגדות את חוקי הפיסיקה – כשברור שלא ידעה בכלל במה מדובר. לא הייתה כמעט שורה אחת נכונה עובדתית, שלא לדבר על הטענות המשפטיות שהיו פשוט מומצאות, כמו בערעורים אחרים בהם דנה בענייניי. למשל, בערעור בעניין מטרד רעש המעלית, היא גמגמה בעת שכתוב פסק הדין עליו ערערתי כי פשוט לא ידעה אפילו איזה חוות דעת הוגשו, ונאלצתי לתקן אותה כדי שלא תיכתבנה עובדות נוספות שאינן נכונות בעליל. זה היה הליך מבזה לחלוטין – היא שאלה אותי "אני מניחה שיש לך פסיקה התומכת בטענותיך", שעה שציטטתי את הפסיקה אליה התכוונה כ-7-6 פעמים בכתב הערעור ומספר דומה בעיקרי הטיעון. הלה לי ברור שכל הדיון היה למראית עין ומשחק מכור מראש כי היא הגיעה עם כוונה לדחות את הערעור ללא כל קשר לטענותיי, ולכן, לדעתי, לא מצאה אפילו טעם לקרוא את כתב הערעור ואת עיקרי הטיעון, ממש כמו שעשתה בערעורים האחרים שלי בהם דנה. ראו מה כותב עליה יורם שדה בספרו "התחתונים"' ומה כתב מר שאולי בר נוי בעניין השופטת שרה דותן כבר לפני למעלה מ-20 שנה בפנייתו לנציבת התלונות על שופטים.

שאלתם המיידית והמתבקשת של התמהים על הכתוב בהחלטתו של השופט יחיאל כשר ובהחלטות ובפסקי דין אחרים בענייניי שמצאו באינטרנט, ולמשמע טענותיי הייתה – "למה שיעשו לך את זה? מה האינטרס שלהם"? למה דווקא לך? מה, כולם חברו נגדך?

תחילה, מצאתי לנכון לתקן אותם ולהבהיר ששופטים רבים פועלים כך כנגד בעלי דין רבים, וכי חלקם עזב את מדינת ישראל רק בגלל התנהלות זאת. דוגמה אחת מרבות, שהיא אולי המפורסמת ביותר, היא עזיבתו של עורך הדין שמחה ניר את המדינה עוד לפני כמה עשורים. אני זוכר שקראתי לראשונה את פסק הדין בעניינו בעניין הקלטת דיון בית משפט (בג"ץ 305/89 שמחה ניר נ' בימ"ש השלום), וככל שהמשכתי בקריאה, התגברה אצלי ההרגשה של התנכלות השופטים כלפיו באופן אישי ומכוון. לימים, התנכלויות אלו גברו, ועקב כך, עו"ד ניר החליט לעזוב את מדינת ישראל. לדעתי – מי שאין לו מה להסתיר, ופועל בתום לב, אין לו כל סיבה להתנגד להקלטת דיון בבית משפט.  כך הרגשתי גם כשקראתי את פסק הדין בע"א 3833/93 ד"ר לוין נ' לוין, שגם בו מעורב השופט אהרון ברק, שלדעתי ולדעת רבים, גרם לנזק רב למערכת המשפט, בין השאר, כי הכניס לה אי וודאות גדולה מאוד. כך למשל עם כל נושא הפרשנות התכליתית.

אחת התשובות העיקריות היא, ששופטים "לא אוהבים" בעל דין המייצג את עצמו, כי אז אי אפשר "למכור" אותו לשופט או לצד שכנגד, כפי שקרה לי בעבר יותר מפעם אחת. "מכירתו" של בעל דין לשופט או לצד שכנגד, מעמידה את בעל הדין הנפגע בפני בעיה מצטברת קשה – שכן, בעל הדין משלם לעורך הדין סכום כסף גדול בתחילת ההליך (ללא כל סיבה נראית לעין, שכן עורך הדין עדיין לא כתב רבע נייר), לשופט לא תמיד יש חשק לנהל את ההליך, ובמיוחד כאשר הצדדים שכנגד כתבו שקרים חמורים בכתב ההגנה או בכתב התביעה והגישו מסמכים מזויפים (כפי שקרה לי פעמים רבות – ראו למשל, אך לא רק, את ההליך בפני עזרה וביצרון, הליך נוסף שהיה לי לאחרונה בפני השופטת מלכה ספינזי מבית משפט השלום בתל אביב שגם היא עשתה דברים חמורים מאוד, לרבות כתיבת שקרים פוזיטיביים בהחלטות), והרי אין סנקציה אמיתית על כתיבת שקרים או מתן עדות שקר, ותלונות במשטרה, אפילו הן מגובות בראיות מלאות, נסגרות כמעט מיד (כפי שהיה לי בפני השופטת מלכה ספינזי ובפני השופט יריב עמית ועוד ועוד – שאעלה בעתיד). אך בשלב מאוחר יותר של ההליך, פתאום העדים השקרנים לא מגיעים להעיד, או שחוזרים בהם מחלקים מטענותיהם ואפילו מתצהיריהם, אולם הנזק והדעה המוטית של השופט כבר גרמה לחבלות חמורות בהליך לרעת בעל הדין הנפגע.

עורך הדין מתחיל לחפף בניהול ההליך, למשל, לא מגיש בקשות הכרחיות (כמו שהיה לי עם עורך הדין ערן דוידוב). באיזשהו שלב קמתי בוקר אחד בשעה 6:00, כתבתי את הבקשה, ושלחתי אותה לעו"ד ערן דוידוב תוך שאני כותב לו שאם הוא לא יגיש אותה, אני אגיש אותה בעצמי. הוא שינה קצת והגיש, והבקשה התקבלה. הבקשה הייתה הכרחית לעניין גילוי מסמכים כשמועד שמירת ע"פ חוק עמד בפני התיישנות בתוך זמן קצר יחסית.

וכשעורך הדין רואה שהלקוח עומד על זכויותיו וצריך פתאום לעבוד, הוא מגיש לשופט בקשה להתפטר מהתיק, בידיעה שהשופט יקבל את הבקשה, וכמובן, מבלי כל כוונה להחזיר את סכום הכסף הגדול שהוא כבר גבה מהלקוח, ובנימוק שגרתי לפיו "עורך הדין והלקוח הגיעו למבוי סתום". תביעה כנגד עורך הדין צפויה להידחות כי השופט או חבריו שידונו בתביעה יודעים ומכירים את תופעת "מכירת" הלקוחות ע"י באי כוחם, והרי הדבר משרת גם את מטרותיהם, שכן הם הרי רוצים להמשיך להימנע מעבודה קשה של כתיבת פסקי דין והחלטות, ולכן אם יקבלו את התביעה נגד עורך הדין, אזי (א) הוא יפתח עליהם את הפה, (ב) מאותתים לו שזה בסדר, הוא ימשיך למכור להם בעלי דין, הם יזכו אותו בהוצאות נכבדות במקרה של תביעה כנגדו שכמובן גם תידחה, וכי הם ימשיכו לא לעבוד קשה, אם בכלל (בהתמחות הראשונה שלי נודע על שופט ותיק שבכל הקריירה שלו כמעט לא כתב פסקי דין, אלא תמיד סגר פשרות. איך? לא נדע).  מניסיוני בהתמחות בבית המשפט, כתיבת החלטה ראויה או פסק דין היא עבודה רבה, אחראית מאוד, הקובעת  גורלות אדם, וכל שופט היה מעדיף לסיים את ההליך בפשרה במקום לשבת ימים או שבועות לשכתוב פסק דין. יש לשופטים פגרות כתיבה בהם הם כותבים פסקי דין.  ראו למשל את התנהלותו של השופט (בתוארו היום) אריה דורון דורני כשהיה רשם ודן בתביעות קטנות. אני קורא לאקדמיה לעשות ססטיסטיקה כמה פסקי שלו ניתנו על דרך הפשרה לפי סעי 79א' לחוק בתי המשפט. אני אישית הייתי עד ליום דיונים שלו בתביעות קטנות, ורובם נסגרו בשכנועים שלא היה להם כל מקום, להסכים למתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סע' 79א לעיל, למרות שהתביעה הייתה צריכה להתקבל במלואה, וכשראיתי מאוחר יותר את פסקי הדין התאכזבתי מאוד לנוכח עיוותי הדין.

נמשיך – בשלב זה, בעל הדין נשאר בלי עורך דין, ומתחיל לחפש עורך דין חדש. עורך הדין החדש מבקש גם הוא סכום נכבד כבר בהתחלה כדי "ללמוד את התיק". אומר כבר עתה – ומניסיוני – יש שלומדים את התיק ויש שלא, אם יש להם תוכנית לעשות לבעל הדין את מה שעשה עורך הדין הקודם. אחרי שבעל הדין משלם שוב (וזאת אחרי שהוא כבר שילם סכום נכבד לעורך הדין הקודם), עורך הדין חוזר על התנהלותו של עורך הדין הקודם, ומתחיל לחפף כדי לחסוך לעצמו כמה שיותר עבודה, כי הרי בעל הדין בדרך כלל אינו משפטן, ובעל הדין שתמה על התנהלותו בא כוחו, מתחיל לברר "אם זה בסדר" אצל עורכי דין אחרים, וכל מי שעבר את התהליך מכיר ויודע על מה אני מדבר. 

וכך, לאחר זמן מה, עורך הדין השני יוזם "משבר" עם הלקוח, ושוב פונה לשופט בבקשה להתפטר מהתיק. תוך שהוא חוזר על טענות עורך הדין הקודם, שידועות לו, שהרי כל התיק בפניו, וכשאחת הטענות העיקריות שלו היא "ללקוח היו כבר כמה עורכי דין קודם לכן, והדבר אומר דרשני". ותוך שגם הוא כמובן לא מחזיר את הכסף. 

ואז, בעל הדין פונה לעורך דין נוסף, שכבר דורש סכום "פתיחה" יותר גבוה כי עכשיו הוא צריך ללמוד מה עשו "כל שאר עורכי הדין הקודמים". וכך, גם הוא חוזר על מעשיהם של הקודמים, וחוזר חלילה. בסופו של דבר, עורך הדין האחרון נהנה מכל העניין כי לבעל הדין אין יותר כסף להחליף אותו, וזכויותיו הדיוניות והמהותיות נפגעות באופן חמור.  האמור לעיל – מניסיוני האישי.

כלל השופטים נמנעים מהגדרת המושג "הטיית משפט" המופיע בסעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה. לפיכך, אאמץ את ההגדרה שניתנה באתר תנועת "משפט העם" למונח זה.

נחזור להחלטת השופט יחיאל כשר

ולאחר כל המלחמה שלי למינוי מומחה מוסמך, שכללה 3 ערכאות, ולאחר שלמעט חוות דעתו של מאיר לוזון האינסטלטור, כל 3 חוות הדעת שהיו בפני השופטת סיגל רסלר זכאי היו של מהנדסי קונסטרוקציה, וכדי ליצור מצג שווא שכאילו התנהל הליך תקין על פי החקיקה והפסיקה הרלוונטיים, וכדי להציג תמונה עובדתית ומשפטית מעוותת לגמרי כאילו הכל היה לכאורה תקין ועל פי החוק והפסיקה, השופטת סיגל רסלר זכאי חתמה על פסק דין שכך כתוב בסעיף 17 לו:

"לליקויים הנטענים – ביום  30.5.2018  מונה מר מאיר לוזון מוילניוס מהנדסים בע"מ"

כך כתוב בפסק דין בסעיף 17 לפסק הדין – אני לא ממציא – תוכלו לבדוק – וכל זאת כשהשופטת סיגל רסלר זכאי יודעת, ברמת הידיעה של סעיף 20 לחוק העונשין, שבכך פסק הדין שהיא עצמה חתומה עליו, מציג מצג שווא כאילו את חוות הדין נתן מהנדס ולא אינסטלטור – ונזכיר, השופטת סיגל רסלר מונתה לאחרונה לנהל את הכשרת דור השופטים הבא של מדינת ישראל.

אני זוכר ששאלתי הראשונה לכל אלו שהסתכלו עלי "עקום" לאחר שקראו את פסק הדין של סיגל רסלר זכאי, הייתה "אותו מומחה משמונה על ידי השופטת, מה לדעתכם הייתה ההכשרה שלו? והם ענו לי מייד – "מהנדס, מה זאת אומרת?" וכשעדכנתי אותם שהוא היה בסך הכל אינסטלטור" הביטו בי במבט לא מאמין כאילו אני הוא השקרן בכל הסיפור. לך תשכנע אזרחים תמימים שחונכו שבבית המשפט יושבים שופטים "אלוהי המוסר והצדק" שאין זה כך, ואפילו הפוך מכך.  ואז מתחילים לשאול אותי את השאלות בראש העמוד, ואני עונה. 

כמובן שככל שהמשכתי לתאר את מעשיה של השופטת סיגל רסלר זכאי, שאלו אותי "נו, וערערת?", אמרתי שכן, אבל כל השופטים בערכאות הערעור היטו משפט ודחו את בקשות הרשות לערער שנימוקי קש וגבבה, כשאת הנימוקים של אביגיל כהן אני לא מבין עד היום, והוא כמובן נימוק מעורפל וסתום כי לדעתי לא לא הייתה לה להטות משפט באופן מפורש ובהיר – כי איך אפשר לדחות טענה והנמקה של בעל דין הנטועים עמוק עמוק בחקיקה הפוזיטיבית, הקוהרנטית, המפורשת ומוחלטת?!  באופן השגרתי של השמטת העובדות ומתן נימוקי קש וגבבה סתומים ומעורפלים שאיש לא מבין.

וזה רק קצה קצהו של הקרחון בהתנהלותה של השופטת אביגיל כהן באותו הליך כשופטת בית המשפט לערעור – את הפרשה החמורה והמזעזעת של הגילוי והעיון במסמכים ואת התנהלותו והחלטתו המחפירים של השופט ניל הנדל מבית המשפט העליון אעלה ואפרט בהמשך, כמו גם את כל פרשת הקלטת הדיונים ודחיית בקשת הרשות לערער ע"י השופטת אביגיל כהן עצמה ושל השופט עוזי פוגלמן מהעליון – ולחשוב שהשופטת אביגיל כהן תמונה בעתיד לבית המשפט העליון, וכי עוזי פוגלמן היה ממלה מקום נשיא בית המשפט – פשוט מצמררים אותי. עוד לא דיברתי על השופט מה שעשה השופט יריב עמית, שמונה לנשיא בית משפט השלום בבאר שבע (אפרט בהמשך).

כאן הגיע טריק דיוני-מהותי חמור מאוד נוסף של הטיית המשפט חמורה שעשתה השופטת סיגל רסלר זכאי – פרשת חוות הדעת הנעלמה של המהנדס משה מלכה:

הנתבעים ויתרו על חקירת המומחה מטעמי, המהנדס משה מלכה, שהיה היחיד שעלה על סולם, בדק בפועל את הנזקים ואת הפגיעה בברזל הזיון – עלה על סולם, חצב, שפשף את ברזל הזיון ובדק מה שצריך לבדוק. 

מאחר שהיה ברור שאם המומחה מטעמי, המהנדס משה מלכה, ייחקר נגדית על חוות דעתו, השופטת תצטרך להתייחס לחוות דעתו בפסק הדין, וכן היה ברור שהוא יסתור את חוות הדעת המופרכת של מאיר לוזון מטעם בית המשפט, ומומחה הנתבעים, המהנדס מודי אדלר, שגם הטעה את בית המשפט בחקירתו הנגדית (שיקר?), כשטען שהעיד בחקירתו שאחד התקנים אליהם הפניתי אינו תקף, שעה שהדבר לא נכון, והתקן היה כמובן תקף. מי שהעלה את סוגיית תקפות התקן הייתה פתאום השופטת סיגל רסלר זכאי. הגשתי לה את התקן, ופתאום היא שואלת אם התקן לא ישן מידי והם הוא תקף? יצוין שאף אחד לא העלה טענה זאת שכן ברור שהתקן היה תקף. מהנדס הנתבעים מודי אדלר אומר לה "לא" אולם זה לא נכון, וכמובן שהתקן היה תקף. וכי ממתי תקן מפסיק להיות תקף רק כי תקננו אותו לפני כמה שנים? וכל עוד אין תקן אחר שמחליף אותו?. 

נחקרו נגדית מהנדס הנתבעים, מודי (מרדכי) אדלר, והמומחה הלא מוסכם מטעם בית המשפט, מר מאיר לוזון, האינסטלטור מומחה לאיתור נזילות (שכלל לא היו נטען שהיו).

על פי החקיקה והפסיקה – מאחר ושנתבעים ויתרו על חקירת המומחה משה מלכה, כל העובדות בו מתקבלות כתקפות וכראיה.

כל פסק הדין בחתימת השופטת סיגל רסלר זכאי מדבר רק על חוות הדעת הראשונה שהגשתי, שהיה ברור שהיא לא תקפה, וכי חוות הדעת התקפה היא של המהנדס משה מלכה בהיותה כוללת את מכלול הנזקים שלא נבדקו על ידי המהנדס הראשון (שכמובן היה גם הוא קונסטרוקטור), וחוות הדעת של משה מלכה הועלמה מפסק הדין לחלוטין. זאת בנוסף לכך שהשופטת סיגל רסלר זכאי מנעה ממני להעיד שני עדים מטעמי בנימוקי קש וגבבה (ראו בהמשך לעניין הטענה בפסק הדין לפיה "הסתרתי" פרטים מבית המשפט – ותחזיקו את הלסת במקום שלא תיפול).

ומה עשתה השופטת סיגל רסלר זכאי? (או מי שכתב את פסק הדין) – התעלמה והעלימה לגמרי את קיומה של חוות הדעת של המהנדס משה מלכה מפסק הדין, ולא רק זה, אף לא ציינה בפרוטוקול הדיון שהגשתי לה את חוות הדעת כראיה, ואף לא סימנה אותה כמוצג מטעמי, התובע.

ומה עשתה השופטת (עמיתה) שרה דותן בערעור? בפתח הדיון בערעור שאלה "למה אין את חוות הדעת של המהנדס משה מלכה בתיק?". אמרתי לה שאין לי מושג ושהגשתי אותה לשופטת רסלר זכאי בדיון עצמו, וכי אפילו אמרתי לשופטת רסלר זכאי שאני מגיש לה חוות דעת בצבע. השופטת (עמיתה) דותן, שלא הפגינה בקיאות בעובדות הערעור, כדרכה (התרשמותי היא שהיא לא קראה אף כתב ערעור בו דנה בענייניי, ולמדה את העובדות והטענות תוך כדי הדיון, וכל שעשתה היה לקרוא את ההחלטה או פסק הדין עליהם ערעתי, ולשכתב אותם כפסק דין מטעמה. זה הגיע למצבים קיצוניים בחוסר הסבירות שלהם – לא היה לה פשוט מושג קלוש בעובדות האמיתיות, כי השופטים עליהם ערערתי כתבו עובדות שקריות, ואת זה היא שכתבה – כלומר – כל התיך הערעור היה עקר מיסודו). במסגרת הערעור על פסק הדין והחלטות השופטת סיגל רסלר זכאי (ת"א 58594-03-14) הגשתי לשופטת (עמיתה) שרה דותן בקשה שלפחות תקרא את כתב הערעור ואת עיקרי הטיעון לפני שהיא או מי מטעמה יושב לכתוב את פסק הדין, שכן בכל מקרה, השופטת שרה דותן אמורה לעבור על טיוטת פסק הדין ולחתום על פסק הדין.

נמשיך – בדיון בערעור לא מצאתי בפרוטוקול היכן תיעדה השופטת סיגל רסלר זכאי שהגשתי לה את חוות הדעת של משה מלכה (שכן השופטת רסלר זכאי לא כתבה זאת בפרוטוקול, והרי אפילו לא סימנה את חוות הדעת כמוצג מטעמי. השופטת שרה דותן הורתה לי להגיש בתוך שבוע מראה מקום איפה הגשתי את חוות הדעת של המהנדס משה מלכה.

הגשתי את תמליל הקלטת הדיון בו אני מראה שהגשתי את חוות הדעת של המהנדס משה מלכה, וכן הפניות לפרוטוקול מהם ניתן להסיק שאכן הגשתי את חוות הדעת של המהנדס מלכה כמותב מטעמי. 

ננתח – במהלך כל הליך ת"א 58594-03-14 השופטת סיגל רסלר זכאי הייתה סגנית נשיא. היא בתו של עורך הדין יהודה רסלר, מונתה למשרת שיפוט בשנת 2008. דיון ההוכחות היה בדצמבר 2019, היינו השופטת רסלר זכאי כבר כיהנה כשופטת כ-11 שנה. שופטת מנוסה לכל הדעות, וזאת אחרי קורס שיפוט, וניהול הליכים כעורכת דין.  קבלת ראיה מטעם בעל דין וסימונה כמוצג מטעמו הייתה צריכה להיות אצלה כבר כפעולה רפלקסיבית, כהתניה קלסית – פעולה אוטומטית.  איך יכול להיות שהיא לא סימנה את חוות הדעת כמוצג מטעמי? איך יכול להיות שהדבר לא נרשם בפרוטוקול – "התובע מגיש את חוות דעתו של המהדס משה מלכה – התקבל וסומן ת/5", איך יכול להיות שאין בכל פסק הדין זכר ואזכור לחוות הדעת והראיה המרכזית מטעמי? שלא לדבר על דיון בה? למה השופטת סיגל רסלר זכאי התייחסה לחוות הדעת הראשונה מלפני כמה שנים כשהיא יודעת שאין לה תוקף, אין בה את כלל הנזקים, והיא הוגשה רק לצורך השלמת התמונה? למה השופטת רסלר זכאי התעלמה לחלוטין מכל הטענות העובדתיות שלי בסיכומים מטעמי המתייחסות לחוות הדעת של המהנדס מלכה? 

וככל שהשופטת סיגל רסלר זכאי עצמה כתבה את פסק הדין ולא העוזרת המשפטית שלה, שהשופט יריב לוין דחה שתי בקשות שלי לחשוף את זהות האישה שישבה ליד השופטת רסלר זכאי בעת הדיון, ואף חייב אותי ב-1000 ש"ח הוצאות, כי המשמעות היא שלא אישה אחת מעורבת בהטיית המשפט החמורה שבפסק הדין, אלא כעת מדובר כבר בשתי נשים, השופטת סיגל רסלר זכאי והעוזרת המשפטית או המתמחה שלה – והמשמעות היא הטיית משפט, שהיא שיבוש הליכי משפט שהיא עבירה פלילית – נעשתה כבר על ידי חבר בני אדם, היינו, כפי שאני טוען כבר שנים רבות בענייניי – התנהלות מתואמת, מאורגנת, שיטתית, מכוונת ומתוכננת תוך ניצול לרעה של העצמאות והסמכות המשפטיים שניתנה בידי השופטים ועוזריהם. 

בדיון ההוכחות הגשתי לשופטת סיגל רסלר זכאי את חוות הדעת של משה מלכה, ועוד אמרתי לה "הנה, שיהיה לך חוות דעת בצבע, כי בתמונות בצבע רואים את עוצמת הנזקים.

גם העניין לפיו "הסתרתי" מבית המשפט שהמומחה מטעמי גרם לחלק מהנזקים הוא סיפור ענק – להלן הפרטים:

המומחה משה מלכה היה אמור להגיע לדירתי לבדוק את כל הנזקים שנגרמו בגלל הימנעות נציגות הבית מלתקן את חדירת המים לדירתי. מאחר ואני מהנדס  (מחשבים), ויודע מה כוללת עבודת הנדסית, ידעתי שעבור בדיקה כנדרש, המומחה צריך לעלות על סולם, לבדוק את ברזל הזיון של הבטון, ולהחליט אם יש צורך לחזקו, ואם כן, כן לתת מפרט תיקון. מאחר ויש ברזל זיון שהתנפח, וגרם לטיח להתנפח והוא מסתיר את ברזל הדיון, ולכן יש לסתת אותו ו/או לחצוב סביב ברזל הזיון כדי לראות את היקף הנזק, וכן, וכפי שעשה המומחה המהנדס צבי רון שמונה בהליך בפני המפקחת על המקרקעין מירה אריאלי (שכתבה במפורש בפסק הדין החלקי שכתבה שימונה "מהנדס קונסטרוקציה").

ולכן, כדי שלא ייטען נגדי שעשיתי נזקים מכוונים וכיוצא באלו טענות קש וגבבה חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי, הגשתי לשופטת סיגל רסלר זכאי בקשה, לפיה המומחה מטעמי יגיע לעשות בדיקות לצורך חוות דעתו, וכי אם בדעתה למנות מומחה מטעם בית המשפט, אזי שתמנה לפני שהמומחה מטעמי מגיע, שכן הוא ישנה את המצב העובדתי ביחס לתחילת ההליך. השופטת סיגל רסלר זכאי נתנה בבקשה החלטה, אולם לא מינתה מומחה מטעמה. מאחר והייתי צריך להגיש תצהיר עדות ראשית עם כלל ראיותיי, כולל חוות דעת, הזמנתי את המהנדס משה מלכה והוא ערך בדיקה, כולל בדיקת הברזל וסיתות חלקי טיח רופף לבדיקה מתחתיו.

בקדם המשפט השופטת רסלר זכאי לא ידעה שנתבעים כבר הגישו חוות דעת מטעמם, וכשהתברר לה שכן, אמרה שהיא ממנה את "מאיר לוזון מוילניוס מהנדסים". 

שבדיון תוכל בדיון כי חיכתה לדיון, שבו מינתה את האינסטלטור מאיר לוזון, תוך שהיא לא אומרת בדיון שהוא אינסלטור, אלא אומרת שהיא ממנה את מאיר לוזון מ"וילניוס מהנדסים". (כאן אעדכן בהמשך לגבי אופן רכישת חברת "וילניוס מהנדסים" ע"י מאיר לוזון, אני פשוט לא זוכר כרגע). 

וכך כתבתי בכתב הערעור (אבדוק בעתיד אם זה לבכתב הבר"ע לביהמ"ש העליון או בכתב הערעור לביהמ"ש המחוזי):

1. השופטת רסלר-זכאי גם כתבה בסע' 45 סיפא לפסה"ד שקרים פוזיטיביים, בוטים וחמורים ביודעין והוציאה לשון הרע, כשכתבה שלא ציינתי ושלא גיליתי לביהמ"ש שהמומחים מטעמי קילפו טיח וחשפו את הברזל וכי זה לא ביטאתי את זה בשום דרך אחרת וכי יש בכך להטעות את ביהמ"ש, שעה שהמומחים מטעמי, ד"ר זהר שבתאי ומשה מלכה כתבו מפורשות בחוות דעתם שעשו בדיקות פיסיות לרבות סיתות וקילוף טיח ובטון כדי לחשוף ולבדוק את מצבו של ברזל הזיון, וגם מהנדס הקונסטרוקציה צבי רון שמונה בהסכמה ע"י המפקחת על המקרקעין ערך בדיקה דומה בפני באי כוח שני הצדדים (עמ' 4 לחוות דעתו) ויתרה מכך, לפני שהמהנדס מלכה הגיע לבדיקה בדירה, הגשתי לשופטת רסלר זכאי עצמה ביום 28.1.18 בקשה שתמנה מומחה מטעמה לפני ביקור מלכה, כי מלכה אמור לבצע בדיקות שלא עשה המומחה דוב דוד ב-28.12.12, והם לסתת את הטיח והבטון ולגרום לשינוי המצב העובדתי, ובסע' 10 לבקשתי כתבתי: "לפיכך אני נדרש לבדוק את המצב טרם הגשת חוות הדעת המשלימה, שעבורה אצטרך לחשוף את ברזלי הזיון ולעשות דברים נוספים ע"פ הנחיות המומחה, אם ידרש." ובסע' 12 "אם ימונה מומחה מטעם ביהמ"ש בשלב מאוחר יותר, הוא לא יוכל להתרשם מהמצב טרם חשיפת ברזלי הזיון ומה היקפו של הנזק טרם החשיפה ובדיקות אפשריות נוספות שעשויות להידרש ושהם עניין שבמומחיות ונדרשות למומחה לצורך חוות דעתו", והשופטת רסלר זכאי עצמה (!) נתנה החלטה בבקשה באותו יום, וכל חוות הדעת צורפו לתצהיר העדות הראשית שלי והיו בידיעתה המלאה של הש' רסלר-זכאי, וחווה"ד של ד"ר שבתאי אף הוגשה כנספח לכתב התביעה בתיק מפקחת 209/06, ובידיעת הנתבעים, וכל חוות הדעת נשלחו גם ללוזון, שהעיד בחקירתו שקרא את כולן, ואף ציין במפורש שקרא את חווה"ד ד"ר שבתאי (עמ' 57 ש' 2), ומבוקש מביהמ"ש לערעור לתקן טעות זאת שכן לערכאת הדיון אין יתרון על ערכאת הערעור, ופניתי לכב' הנשיאה 3 פעמים לקבוע סנקציות לשופטים שכותבים שקרים בהכרעותיהם.

 

במהלך השבועות הקרובים אעלה את כתב הערעור לבית המשפט העליון, וכל את הבקשה לשופטת (עמיתה) דותן בה ביקשתי ממנה שלפחות תקרא את כתב הערעור, ואת עיקרי הטיעון ואת הבקשה לקבלת ראיות נוספות בערעור לפני שהיא כותבת את פסק הדין, או לפני שהיא עוברת על מה שעשתה המתמחה או העוזרת המשפטית שלה.  הבקשה הוגשה כי ביום הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, השופטת (עמיתה) שרה דותן 

שאלה נוספת שעולה תמיד היא "שלושה שופטים החליטו כך? האם כולם נגדך?" – התשובה היא כן, אם כי לא כולם באופן אישי וישיר, אלא משתפים פעולה עם השופטים בערכאות דלמטה. ההסבר שקרה לי פעמים רבות –  השופט בפניו אתה מידיין (ערכאת הדיון, בדרך כלל בית משפט השלום או המפקחת על המקרקעין או הוצל"פ) רוצה לדפוק אותך. למה? כי למשל מתוך נקמנות שיפוטית על שסירבת לפשרה שהוא חושב שהיא ראויה (למרות שהסברת שהצדדים שכנגד משקרים כאילו אין מחר, ואף הצגת בפניו ראיות לכך, אבל השופט עצם עיניו לרווחה ואטם אזניו ומוחו מלשמוע, כי ממש לא בא לו לשבת עכשיו ולכתוב החלטה או פסק דין, והרי הוא יקבל את משכורתו אם יעשה את עבודתו ואם לאו – קרה לי הרבה פעמים, למשל, עם השופטת סיגל רסלר זכאי, עם השופטים עידית בן דוב ג'וליאן, שירלי שי, צבי ויצמן, ורדה פלאוט, חנה קיציס, צביה גרשטיין פפקין, השופטת יעל וילנר (עליון), השופטת יחיאל כשר, ועוד כמה עשרות, לרבות השופטת מלכה ספינזי והמפקחת מירה אריאלי – שמההליכים בפניהן יצאתי מזועזע לחלוטין, במיוחד מההליך בפני מירה אריאלי שהשאיר בי פוסט טראומה עד היום, ועברו כמעט כ-17 שנה, ולמיטב ידיעתי, יש לה מוניטין מאוד שנוי במחלוקת, ולא בכדי אין ולו תמונה אחת שלה בכל האינטרנט העולמי (ואפילו לא באתר המשכן לבוררות ופתרון סכסוכים). אצל השופטת מלכה ספינזי עברתי חוויה קשה דומה, אמנם לא כמו אצל המפקחת מירה אריאלי, אבל לא הרבה פחות. להליך בפני השופטת מלכה ספינזי אתייחס בעתיד (ת"א 1058-10-23 קירשנבאום נ' לוי ואח'). בקצרה – לאור התנהלות ההליך, הגשתי בקשה להקלטת הדיונים. השופטת מלכה ספינזי  הגדילה לעשות, ובהחלטתה כתבה שטענתי טענות שכלל לא טענתי, ואחר כך דחתה את הבקשה (שבניגוד מוחלט לחוק ולפסיקה) תוך הסתמכות על אותן טענות "ששתלה בפי". בקשותיי להבהרה כיצד הבינה הפוך ממה שכתוב נענו בטענה הדגורה של השופטים שמטים משפט בכוונה תחילה "אינני יושבת כערכאת ערעור על החלטותיי, והדרך להשיג עליהן הוא בערעור". בתגובתי לבקשה מופרכת של עורך הדין מיכה צמיר שביקש להטיל עלי "צו חוסם", ציינתי בפני השופטת שאין לי מה לערער לבית המשפט המחוזי, כי שם יושבות החברות שלה, סיגל רסלר זכאי ואביגיל כהן שאיתן עבדה שנים רבות בבית המשפט השלום בתל אביב.  ויצוין, השופטת מלכה ספינזי דחתה את בקשתי להקלטת הדיון תוך שימוש באותה החלטה של בית המשפט העליון בה השתמשה השופטת סיגל רסלר זכאי מספר שנים קודם לכן בהליך נשוא החלטתו של השופט יחיאל כשר. ושתי השופטות, מלכה ספינזי וסיגל רסלר זכאי – טעו את אותה טעות בהבנת ההחלטה. החלטת מנורה – רע"א 2193/08, קובעת שלעיתים רחוקות מאוד תמלול הקלטת הדיון ישמש גם כפרוטוקול הדיון. מה הקשר בין זה לבין בקשתי להקלטת הדיון תוך שאני כותב בבקשתי במפורש שההקלטה משמשת כאמצעי עזר שכן ממילא יש פרוטוקול מוקלד על ידי קלדנית. 

יצוין שאת הבקשה להקלטת הדיונים העליתי כבר בדיון קדם המשפט, בדומה לבקשה זהה עם טענות זהות בהליך אחר בענייני כמה חודשים קודם לכן.  בהליך האחר, הצדדים שכנגד השמיעו את טענותיהם, והשופטת התירה את הקלטת הדיונים כהוראת סעיף 68ב' לחוק בתי המשפט. אולם השופטת ספינזי אמרה לי להגיש בקשה כתובה. לאחר הדיון הבנתי שלדעתי היא פעלה כך, כדי שתוכל לדחות את הבקשה בטענות קש וגבבה בוניגוד מוחלט לחקיקה ולפסיקה, וכאמור, אם גם זה לא מספיק, אז לשתול פי טענות הפוכות לאלו שטענתי בבקשה, ואח"כ לדחות את הבקשה בניגוד מוחלט לחקיקה ולפסיקה, ולשלוח אותי לערער בבת המשפט המחוזי גם נמצאות סגנית הנשיא אביגיל כהן  שדחתה בר"ע זהה שלי בעבר וגם השופט עוזי פוגלמן שהיטו משפט שניהם, וכשגם הם מתייחסים לחוק כאילו אינו קיים ומטים משפט ע"י פרשנות קש וגבבה וכששניהם מבטלים את מהותו ותכליתו של סעיף 68ב' לחוק בתי המשפט, וכן שם גם השופטת השופטת סיגל רסלר זכאי, שביטלה החלטה שלה עצמה באותו נושא בהליך ת"א 58594-03-14 קירשנבאום נ' נציגות בזל 43 ת"א ואח', וע"י שימוש באותה החלטה (החלטת מנורה), וכפי שטענתי גם בתגובתי. נשאלת השאלה – למה שהשופטת סיגל רסלר זכאי תבטל החלטה שלה עצמה המתירה את הקלטת כל הדיונים? האם התהפכו סדרי עולם? האם היא יושבת כערכאת ערעור על החלטותיה שלה? הסיבה שאני מצאתי לכך, היא שב"כ הצדדים שכנגד, עוה"ד אריה לוי, הגיש בקשה חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי, למחיקת סעיפים והוצאת נספחים מתצהיר העדות הראשית שלי. זה תרגיל שהצליח לו בהליך מקביל בפני השופט מיכאל תמיר, שגם הוא הטה משפט בת"א 31253-04-14 קירשנבאום נ' נציגות בזל 43 ת"א ואח', והשופט מיכאל תמיר מחק את תצהיר העדות הראשית שלי ואת כל ראיות כשבועיים וחצי לפני דיון ההוכחות, ותוך ביטול החלטות קודמות שלו (חשבתי ששופט לא יושב כערכאת ערעור על החלטותיו), ותוך נימוקי קש וגבבה, הכוללים גם סתירות לוגיות מהותיות, ותוך ידיעה שבכך יביא לדחיית תביעה שהוכחה במלואה על מעשים חמורים, שחלקם אף פליליים, שנעשו במעלית הבניין ובהתנהלות נציגות הבניין.  זמן מה אחרי הטיית המשפט החמורה בהליך 31253-04-14 בענייני, השופט מיכאל תמיר קודם להיות שופט מחוזי בבית המשפט המחוזי מרכז. כמו שזמן מה אחרי שהשופטת סיגל רסלר זכאי קודמה לבית המשפט המחוזי בתל אביב אחרי הטיית המשפט שעשתה בענייני, מושא ההחלטה של השופט יחיאל כשר לעיל.  ויצוין – כנגד השופט מיכאל תמיר טענות שאין לזלזל בחומרתן – ראו בג"צ 8468/29 עו"ד הוכהאוזר נ' השופט מיכאל תמיר ואח' שהוגש כנגד התנהלותו.

אגב – לחרדתי הרבה, נודע לי שהשופטת סיגל רסלר זכאי מונתה לאחרונה לתפקיד מנהלת המרכז להכשרה והשתלמות שופטים. אזי בשילוב פרשת אפי נווה והשופטת אתי קרייף, ולאור דבריה של השופטת מיכל נד"ב על תהליך מינויה של השופטת לשעבר אתי כרייף, ובראי הטיית המשפט של השופטת מיכל נד"ב עצמה באחד ההליכים האישיים שלי בהם דנה, ובהיותה בוחנת בקורס השיפוט של אתי כרייף, אזי, לדעתי, ניתן להביע דאגה כנה לאיכותם ורמת הכשרתם של דורות השופטים שעברו הכשרה בה מעורבת השופטת סיגל רסלר זכאי.

אני עומד על דעתי לפיה יש שופטים המתנהלים באופן מאורגן, מתואם, שיטתי, מכוון ומתוכנן, בידיעה ובזדון ועם יסוד נפשי המוגדר בסעיף 20 לחוק העונשין, כדי לפגוע בכוונה תחילה בבעלי דין, ותוך ניצול לרעה של העצמאות והסמכות השיפוטית שניתנה בידם.

כל התלונות שהגשתי לנציב תלונות הציבור על השופטים דאז, אורי שוהם, טויחו לחלוטין. יש לבטל את מוסד נציב תלונות הציבור על השופטים במתכונתו הנוכחית, וכן לבטל את סעיף 24(ג) לחוק נציבות התלונות על שופטים לפיו אי אפשר לערער על החלטות של נציב תלונות הציבור על שופטים, ולכן, גם אין מי שיתקן את העוול שיגרום גם נציב תלונות הציבור על שופטים, כפי שקרה בכל בתלונות שהגשתי.

כל מי שחשב שנציב תלונות השופטים, שהוא שופט עליון בדימוס, ימהר לכתוב חוות דעת שלילית על שופטים שהוא עבד איתם אך לפני כמה חודשים או שנים, או כאלו שנפגש איתם במסגרת עבודתו מערכת המשפט (בית המשפט הוא כמו כל מקום עבודה אחר), כדאי שיחשוב שוב. וכששר המשפטים יריב לוין ניסה לקדם את תיקוני החקיקה לעניין מוסד נציבות השופטים, טענו כנגדו טענות מבלי לבדוק לעומקן את מכלול הטענות כנגד חשיבותו של תיקון זה, ואני מאמין שרוב הטוענים כנגד התיקון חוו שופטים שמטים משפט תוך התעלמות מהחוק המפורש, הברור והקוגנטי, ותוך התעלמות מפסיקות בית המשפט העליון כאלו לא היו ולא נבראו ונכתבו על הקרח ביום שרב, ותוך כתיבה כוזבת בהחלטות ובפסקי דין והשמטת העובדות, הטענות והנימוקים הכי מהותיים של בעל הדין (שיטה שגרתית, נפוצה ובדוקה להטיית משפט), ותוך פרשנות וקביעת עובדות נעדרות כל הנמקה ו/או תוך התעלמות מוחלטת וטענות ונימוקי בעל הדין (למשל, השופטת ורדה פלאוט, השופט צבי ויצמן והשופטת צביה פפקין – מבית המשפט המחוזי מרכז, בלוד). טכניקה מוכרת לשופט שלא ממש בא לו להתעמק בתיק ולתת פסק דין ראוי – פשוט לקחת את ההחלטה או פסק הדין עליו מערערים, ולשכתב אותו במילים אחרות, בלי שהשופט יודע בכלל מה העובדות הנכונות – קרה לי לפחות שלוש פעמים עם השופטת (עמיתה) שרה דותן. נאלצתי לתקן אותה תוך כדי כתיבת פסק הדין המשוכתב, כי היא לא ידעה את העובדות הבסיסות ביותר – כמובן שיש לקרוא את כתב הבר"ע לבית המשפט העליון ואת פסק הדין של השופט נועם סולברג כדי להבין את עוצמת הטיית המשפט (הליך מטרד הרעש מהמעלית  – ת"א 31253-04-14 קירשנבאום נ' נציגות בזל 43 ת"א ואח').

אני קצר כרגע בזמן – וכל האמור לעיל נכתב בחופזה רבה. במהלך הזמן אתקן ואוסיף. אני חוזר – מדובר על קצה קצהו של הקרחון – תרבות השקר פשטה במערכת המשפט והפכה לנורמה, כולם משקרים – שופטים ובעלי תפקיד מעין שיפוטי, בעלי דין, עורכי דין, מומחים ובעלי תפקיד, וחבל, כי לא כולם כאלו, ויש שופטים ישרים, ויש בעלי דין שפועלים בתום לב. הזוועות המפורטות בזעיר אנפין לעיל הם כאין וכאפס למה שעברתי בבתי המשפט לענייני משפחה – שם השופטים מרשים לעצמם פי כמה וכמה כי הכל בדלתיים סגורות ותחת איסור פרסום, והמצב פשוט זוועה. וניצב תלונות הציבור, אורי שוהם, טייח הכל.

ישנם ספרים רבים שנכתבו על אי תקינות של שופטים. עוד לא סיפרתי מה עבר עלי אצל שאר השופטים, המיוחד בית המשפט העליון שאמור להיות התחנה האחרונה של עשיית הצדק.